זאת לא אני | פרק 2 – גרייס

פתחתי את עיניי באיטיות וסרקתי את החלל. סובבתי את ראשי בעדינות אל צד ימין ויכולתי לזהות את שידת העץ ריקה כמעט חוץ מקערה גדולה של מים שהונחה במרכזה. מהצד השני קרני שמש חלשות הצליחו להיכנס מבעד לחלון הצר ולהאיר את ארון הספרים הגדול שנפרש לאורך הקיר הצבוע באפור.
אני נמצאת בחדר שלי.
ניסיתי להתרומם מעט ממצב השכיבה שבו הייתי אך הסחרחורת היכתה בי ונפלתי על מיטתי בחזרה. הבחנתי בטיפות מים קרות זולגות ממצחי במורד לחיי ומרטיבות את הכר הלבן שראשי הונח אליו ובכל זאת הרגשתי שאני בוערת. הרמתי את ידי בזהירות אל עבר מצחי וחשתי במגע חוטי צמר שנפרמו ככל הנראה מהמגבת הלחה.
מה קורה פה?
הנחתי את המגבת על צד השידה והעברתי מבטי לאורך הגוף שלי עד שהגעתי לרגל שהייתה ללא תחבושת, אך למזלי הדם פסק לרדת ממנה.
"איך את מרגישה?" שמעתי את קול מוכר. הסתכלתי לעבר הדלת וראיתי את גרייס נשענת על המשקוף כשידיה משולבות.
אני מדמיינת?
"מה את עושה פה?" שאלתי אותה.
"אבא שלך טילפן אליי ואמר לי שאת במצב לא טוב, אז באתי." היא ענתה בשקט והתקדמה אליי.
אז זה אמיתי. לא ראיתי אותה זמן רב.
גרייס נשלחה כעובדת סוציאלית שתייצג את המשפחה שלנו אבל היא הייתה יותר מזה.
מאז המוות של אמא שלי, היא ליוותה וניסתה להוציא אותנו מהבור שנפלנו אליו ומבחינתי היא די הצליחה. גרייס נמצאת בסביבות גיל השלושים, יש לה שיער בצבע חום בהיר המעוצב בתספורת קארה שתמיד יושבת עליה נפלא, ובגדיה המהודרים, מותאמים בול לגיזרה המרשימה שהיא ככל הנראה מצליחה לשמר. בתקופה שלאחר האובדן הקשר בינינו היה תמידי, הרגשתי שהיא הבן אדם היחידי שקרוב אליי, שמבין אותי ובאמת מקשיב לי. אבל ביום אחד, היא עזבה והשאירה אותי בלי כלום.
"למה הורדת את המגבת?" היא שאלה כשנגעה במצחי ומייד מיהרה לטבול את המגבת במים הקרים, לסחוט אותה ושוב להניח על ראשי.
היא עמדה מספר שניות ולאחר מכן ישבה על מיטתי כשפניה מולי, לא הסטתי את עיניי ממנה.
"יש לך זיהום חמור שם, את יודעת?" היא הניחה את אחורי אצבעותיה על לחיי.
הזזתי את ידה ממני והמשכתי להסתכל עליה.
היא נאנחה ויצאה מן החדר וחזרה כשבידה מיכל של שקרם כלשהו.
"הרופא אמר שתצטרכי למרוח זאת פעמיים ביום, בבוקר ובלילה. זה יעזור לזיהום לעבור." היא אמרה תוך שמרחה את המשחה הקרה, מה שגרם לעקצוצים קלים באזור הכואב של הרגל שלי.
"איפה אבא שלי?" שאלתי כשסיימה.
"הוא יצא."
"הוא היה נשמע לחוץ כשסיפר לי שהתמוטטת כך פתאום והוא לא ידע כל כך מה לעשות." היא הסבירה בזמן שניגבה את המשחה מאצבעותיה.
ברור.
זה אבא… למה ציפיתי?
הרי לא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת מה עושים במצבים כאלה.
עדיף לנטוש את הבת שלך, לסמוך על מישהי אחרת שתעשה את העבודה ולצאת לחפש אחר חומר שמישהו יואיל בטובו למכור לך תמורת מעט כסף.
"תודה על הטיפול. אני בסדר עכשיו, את יכולה ללכת." סיננתי וקמתי למצב ישיבה כשראיתי שהשמש מתחילה לשקוע. אני צריכה לצאת.
"אני ואת לא הולכות לשום מקום עד שאת תבריאי." גרייס קבעה.
"את יכולה לעשות מה שאת רוצה, אני לא נשארת פה." קבעתי והתכופפתי בזהירות אל מתחת המיטה. הוצאתי את התיק השחור הגדול, תחבתי אותו בין שתי ידיי והתקדמתי אל עבר הדלת כשאני נשענת על הרגל השנייה.
"וונסה," גרייס מלמלה מאחוריי ויצאתי מדלת הבית.
הגעתי למועדון שהיה רועש והומה אנשים באותה השעה ופילסתי את דרכי אל השירותים בתקווה שאף אחד לא יבחין בי. נכנסתי לאחד התאים והוצאתי מהתיק שמלה שחורה בעלת נצנצים ולבשתי אותה במהירות על גופי, בידיעה שהם ימשכו עיניים ותשומת לב רבה ממי שייתקל בהם. בנוסף הוצאתי את נעלי העקב הלבנות והכנסתי בזהירות את כף רגלי אליה תוך כדי שהידקתי את לסתי לרגע שבו אחטוף את מכת הכאב ולהפתעתי הוא היה פחות משציפיתי. יצאתי מהתא וחטפתי מבט בראי שעל הקיר, העברתי את אצבעותי בשערי הארוך והתחלתי לצעוד אל רחבת הריקודים.
חלפתי על גבי מלא אנשים שעינהם נתפסו בשמלתי עד שמצאתי אותו, יושב על הבר כרגיל, מפלרטט עם בחורה היושבת לצידו.
"הנה את…" הוא חייך לאחר כשהענקתי לשפתיו נשיקה סוערת. זרקתי מבט קוטל אל הבחורה והיא חזרה לשתות מהכוס שלה.
"אתה בא?" לחשתי ונשכתי את התנוך שלו.
הוא לגם מהמשקה שלו בפעם האחרונה וקם, אחזתי בעניבה שלו והובלתי אותו במהירות למעלה המדרגות בפינה שליד הבר.
דחפתי אותו בחוזקה על המיטה שהייתה הדבר היחידי בחדר, הורדתי את השמלה במהירות וזרקתי אותה הצידה, הוא הקריב אותי אל גופו ונישק את שפתיי בגסות.
"רגע," ניסיתי להתנתק משפתיו כשהרגשתי כאב ברגל. "רגע רגע."
"מה עכשיו?" הוא רטן והשתחרר ממני.
הרגשתי דקירות קטנות.
"אחרי הפעם הקודמת שעשית עבודה די גרועה למקצוענית, את חייבת לפצות אותי. לא חושבת?" הוא אמר ומשך אותי אליו שוב.
"תעזוב אותי… די!" צעקתי עליו ועמדתי.
הכאב ברגל התעצם.
"זו הפעם האחרונה שאני מעסיק אותך." הוא הסתכל עליי, לקח את הג'קט שלו וטרק את הדלת.
ישבתי בזהירות על המיטה והורדתי את העקב מהרגל, האזור שהיה אדמדם השתנה לגווני כחול.
מה זה?
נגעתי באצבע שלי במקום והדלת נפתחה כשגרייס פרצה אליו פנימה. גרייס?
"מה את עושה פה?!" צעקתי עליה.
"עקבת אחריי?!" הוספתי.
"לא יכולתי לתת לך ללכת לבד כשאת במצב כזה, ואני רואה שצדקתי במה שעשיתי."
היא הבחינה ברגל שלי.
"אז זה מה שאת עושה בזמנך הפנוי?" היא שאלה תוך כדי נהיגה.
כן, זה מה שאני עושה בזמני הפנוי.
לא למדתי את כל שנות הלימוד בתיכון שבו למדתי כי הנהלת בית הספר נאלצה לזרוק אותי משם בגלל שלאבא הכול כך אבהי שלי אין כסף לממן זאת ואני היחידה שבאמת עושה משהו ומנסה להכניס קצת מזומנים כדי שיהיה לשתינו איזה בסיס לצמוח ממנו.
התעלמתי מהשאלה ונשענתי על החלון.
הסתכלתי על הדרך שבה היא מובילה אותי וזאת בהחלט לא הייתה הדרך לבית שלי.
"לא נוסעים לבית שלי?" התרוממתי מעט והסתכלתי עליה, מחכה לתשובה.
"לא. נוסעים לבית שלי." היא קבעה והחזירה לי מבט.
היא חנתה את הרכב שלה בחנייה שמורה ולא היה קשה לנחש שהבית ממול זה הבית שלה. הוא בעל שתי קומות ועליית גג. המעטפת הלבנה של הקיר הבליטה אותו משאר בתי העץ שהיו בסביבה. גרייס דוממה את המנוע, לקחה את המפתחות ופתחה את הדלת שבצד שלה.
"את באה?" היא הביטה בי בציפייה.
הסתכלתי היישר אל הבית שלה, אף פעם לא הייתי אצלה. לא ידעתי מי עוד נמצא שם מלבדה. אולי בעלה? או שיש לה ילדים קטנים?
אני לא רוצה להיות מטרד, זו שהיא מצאה סתם ככה בלילה והחליטה להביא אותה אל הבית שלה מרוב רחמים.
היא יצאה מהרכב ופתחה אל הדלת שלי.
"קדימה, אין צורך להתבייש." היא אמרה בניסיון להרגיע אותי, כאילו קראה את מחשבותיי.
הסתובבתי ויצאתי החוצה.
היא חייכה חיוך קטן והובילה אותי אל פתח ביתה, שבצידו האחד היו מונחים במדוייק ארבע כיסאות סביב שולחן גן ובצידו האחר היה מגרש כשבאמצעו עמוד רחב כשבצמרת הודבק לו סל כדורסל. לפתע עצרנו כשהיא פישפשה בתיק רב התאים שלה תוך כדי מלמולים שקטים והנחתי שאת המפתח היא מחפשת. היא נאנחה ולאחר מכן צילצלה בפעמון המפואר שהיה בצד שמאל של הדלת.
צעדים גדולים ומתקרבים נשמעו ואז הדלת נפתחה לרווחה. הרמתי את מבטי כלפי מעלה וגרייס צעדה צעד אחד קדימה והציגה את הבחור שמולי.
"מייקל תכיר את וונסה, וונסה זה מייקל." היא אמרה בחיבה והסתכלה על שנינו.