זאת לא אני | פרק 1 – זריקה

עליתי על האוטובוס שמוביל לתחנה שנמצאת במרחק מספר מטרים מהבית שלי. 
"אין לך עודף?" הנהג בחן את גופי כשהושטתי לו שטר בכדי לשלם על הנסיעה. 
הכנסתי את ידי לכיס הצפוף של חצאית המיני שלי וגיששתי בעזרת שתי אצבעותיי, להפתעתי הן לא נתקלו במגע הקשיח של המטבעות. כיווצתי את גבותיי כהתנצלות, הוא הביט בי כמה רגעים ולבסוף סימן לי להתקדם לעבר המושבים. הרגשתי את העיניים של הנוסעים המעטים נעוצות בגבי למשמע נקישות עקביי ברצפת האוטובוס ככל שהתקרבתי למקום הפנוי הכמעט יחידי, בסוף האוטובוס.
הסתכלתי מעבר לחלון הזכוכית והשמש שהגיחה מן העננים בקושי האירה את השמיים. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת. 
הלילה השגתי סכום די קלוש לעומת הפעמים האחרות, אבל אני חייבת לזכור שהכסף הזה הולך למטרה טובה בסופו של דבר. כל עוד אין לי את הסכום המינימלי, אני אמשיך לעבוד לילות על גבי לילות, כמה שיידרש. 
ירדתי מהאוטובוס ופניתי לסימטה המובילה לבית. פתחתי בעזרת המפתח את הדלת ונעלתי אחריי. לא הופתעתי לראות איך הבית נראה… או לא כול כך נראה. 
החלונות היו מוגפים והבית היה רובו חשוך. לא יכולתי להתעלם מריח האלכוהול החזק שפקד את האזור וקול שקט חרישי נשמע בבית. הורדתי את עקביי והתקדמתי לעבר החלון כדי לאוורר את החדר. 
האוויר הקריר שנכנס פנימה פגש את פניי. 
היסטתי את מבטי וראיתי את אבא, שרוע על הספה החומה בעלת שלוש הריפודים שכבר הספיקו להתקלף. ראשו הונח בצורה מרושלת על המשענת ובמרחק קצר ממפרק ידו הצלחתי לזהות מזרק גמור. 
"אחח!" פלטתי אנקת כאב כשהרגשתי דקירה בעקב כף רגלי. 
הסתכלתי על רגלי וראיתי את מחט המזרק הנעוץ, גורם לכתם אדמומי להופיע סביבו.
צעדתי בצעדים כושלים אל המטבח, הושטתי את ידי ואחזתי באחד מכיסאות שולחן האוכל. ישבתי והרמתי בזהירות את הרגל הכואבת אליי, תוך כדי מלמולים של כאב.
אגלי זיעה צצו על מצחי וגלשו למורד לחיי, סחרחורת תקפה אותי.
הרגשתי שזה משתק אותי. תפסתי את המזרק באצבעותיי ושלפתי אותו בחוזקה. שטף דם התמלא במקומו.
קמתי משם והתקדמתי אל ארון התרופות, לקחתי את התחבושת המגולגלת, חתיכות צמר גפן ואת בקבוקון היוד הקטן שהונחו על המדף העליון. כשיצאתי מהמטבח שבעה בקבוקי אלכוהול זרוקים, וריקים מסוגים שונים נתפסו בזווית עיניי.
חזרתי לשבת וראיתי שהשארתי שובל של טיפות דם לאורך הדרך שבה הלכתי. הסתכלתי שוב על רגלי וכל מה שראיתי היה דם.
זה מה שקורה שמזריקים?
חיטאתי את האזור המדמם בעזרת צמר הגפן שספגתי היטב ביוד. הפעם לא יכולתי לשמור את הכאב בפנים וצרחתי בקול רם כשדמעה ראשונה מעיניי החלה לרדת.
אף פעם לא ראיתי שלאבא קרה משהו כזה.
זרקתי בעזרת ידי השמאלית את צמר הגפן שכבר לא היה ספוג ביוד אלא בדם, אל פח האשפה על יד דלת הכניסה אך הוא לא נכנס פנימה. התחלתי לחבוש את האזור. בליפוף הראשון הופיע כתם דם, כך גם בליפוף השני, רק לאחר הפעם החמישית, כשלא הופיע שום כתם דם, קשרתי את התחבושת.
"וונסה?" הרגשתי את קולו הצרוד של אבא מאחוריי.
הוא התעורר.
שמעתי את קול צעדיו היחפים שלו מתקרבים אך נשארתי עם גבי אליו. התחלתי להתנשם בכבדות.
יכולתי להבחין שהוא עצר במקום.
"מה זה?" הוא שאל חצי בפליאה חצי בתוקפנות.
פקחתי את עיניי והסתובבתי אליו כשאני עדיין יושבת.
– "מה זה?" חזרתי על מה שאמר וראיתי שעיניו הגדולות והשחורות פזלו אל רגלי החבושה.
הוא הרים את מבטו אליי ולרגע חשבתי ש…
"תנקי את הדם הזה." הוא אמר באדישות.
לא.
זה לא זה.
קמתי ממקומי וחלפתי על פניו כשחזרתי עם מגב בידי וסמרטוט אפרפר שפעם צבעו היה לבן, רטוב וספוג במים.
"הבאת את הכסף?" הוא שאל בזמן שניגבתי שוב ושוב את טיפות הדם שכבר הספיקו להטביע חותם ברצפה.
– "ארבע מאות דולר." אמרתי.
"זהו?" הוא שאל שוב.
– "מצטערת, תיאלץ להסתפק בזה." העברתי יד במצחי כשהרצפה נראתה לי די נקייה.
"אני לא יכול!" הוא הרים את הקול ותפח על השולחן.
הרמתי את מבטי אליו.
הוא קם והתקרב אליי.
"נגמר לי החומר." הוא אמר כשהניח את שתי ידיו על כתפיי.
"אני צריך עוד," ריח האלכוהול נדף מפיו והוא הסיט את מבטו לצד והתנער.
"אני חייב." הוא לחש והסתכל ישירות בעיניי.
בחנתי את עיניו הגדולות ובאותו רגע הרגשתי כאב עז מפלח לי את כף הרגל. המגב נשמט מידי, העברתי את מבטי שוב על שתי עיניו וצנחתי מטה.