זאת אני – הקדמה

אתם יודעים מה אני שונאת? שאומרים לי מה לעשות. שמחליטים לי על החיים. ואני הכי שונאת, שמתערבים לי בחיים.
אלה החיים שלי. אני חייה אותם בדרך שלי ואף אחד לא יגרום לי להרגיש אשמה בגלל זה. יש אנשים, בעצם רוב האנשים שמכירים אותי, חושבים שאני די משוגעת, או לא נורמלית… אבל נורמלי זה משעמם.
קמתי לעוד בוקר רגיל, בחנתי במראה את שיערי חום שבקצוות בהיר ואת עיניי הירוקות.
בסך הכל בסדר.
"ביי אמא"
אמרתי לה ויצאתי מהבית.
"אל, התגעגעת?"
שמעתי את הקול השנוא עליי.
רגע, שכחתי להסביר לכם קצת על עצמי. אז קוראים לי אלינור אני בת 16 ואני גרה בצפון, אני בת יחידה, גרה עם אמא שלי, וההורים שלי התגרשו לפני שנולדתי אז אני לא יודעת איפה אבא שלי וגם לא אכפת לי.
בסדר אני מודה, אני יכולה להיות קשוחה לפעמים, ועצבנית, וצינית ו… טוב זה לא חשוב . אבל כשזה מגיע לאמא שלי הכל נעלם. היא הכי חשובה לי בעולם, היא התחילה לעבוד והתחילה מאפס כדי שיהיה לי הכל,
ועכשיו היא מנהלת חברה.
אז מי שדיבר אליי מקודם… קוראים לו דניאל, אני שונאת אותו והוא אותי, זה הדדי. לצערי אנחנו שכנים ולומדים באותה כיתה. אני לא באמת יודעת למה, אבל הוא קורא לי אל , קיצור של אלינור, ואני קוראת לו דן.
"אליך?"
שאלתי עם פרצוף נגעל והמשכתי ללכת.
שמעתי את צעדיו מאחוריי.
"הנה החבר שלך"
הוא אמר וסימן עם ראשו לכיוון תום.
"אף פעם לא ידעתי מה את מוצאת בו"
הוא אמר בטון מזלזל.
"אף פעם לא שאלתי אותך"
אמרתי.
"ביי דן"
אמרתי הולכת לכיוון תום.
"אלי!"
תום אמר מחבק אותי חזק,ומנשק את שפתיי בעדינות.
"תיקחו חדר"
שמעתי את קולו של דניאל כשהוא עבר לידנו.
גלגלתי עיניים.
"אלינור!"
שמעתי קול מאחורי.
"רוני!"
אמרתי והסתובבתי.
"מתי את מסיימת היום בסטודיו?"
היא שאלה.
"בחמש . למה?"
שאלתי.
"רוצה ללכת לקניון אחרי זה?"
היא שאלה בהתלהבות.
"אממ,בסדר"
היססתי ואמרתי, אני לא אוהבת ללכת לשם אבל זה בשביל רוני.
היא החברה הכי טובה שלי, והיא סובלת בשבילי דברים וגם אני בשבילה.