זאת אני – פרק 5 סליחה ו… תודה

זה נראה כמו סרט אימה.
אני הולכת לבד , בחושך, ומידי פעם נשמעים נביחות של כלבים או צרצרים.
הקור חודר לגופי.
הלב שלי דופק במהירות.
"אה!!!!"
צרחתי כשיד הונחה על כתפי.
"אל, זה בסדר זה רק אני"
דניאל אמר לי .
רעדתי מפחד, או מקור.
"מה קרה?"
הוא שאל.
הוא הצמיד אותי אליו וחיבק אותי חזק.
הצתמררתי והלב שלי דפק במהירות, זה מהקור, כן זה בטוח מהקור.
התנתקנו, והתחלנו ללכת.
"אני מצטערת"
אמרתי אחרי שתיקה.
"זה הגיע לי"
הוא אמר בקול מצטער.
"לא זה לא, לפעמים אני לא שולטת על עצמי. אני באמת מצטערת"
אמרתי מביטה לתוך עיניו.
"אני רציני. הייתי מפגר, סליחה"
הוא אמר.
"בוא נסגור על זה ששנינו סתומים"
אמרתי מחייכת.
"מסכים"
הוא אמר מחייך חיוך כובש.
עצרנו ליד הבית שלי.
"סליחה ו… תודה"
אמרתי ונכנסתי הביתה.
אמא שלי ישנה, לא הפרעתי לה.
נרדמתי כשראשי מלא במחשבות על היום שעברתי.
"מאוד מצחיק אמא"
אמרתי לה בבוקר, לפני שיצאתי.
"זאת לא בדיחה. דניאל יבוא לגור כאן בזמן שהוריו לא בבית"
היא אמרה.
"אמא… בבקשה לא."
אמרתי מתחננת.
"אני מצטערת… זה רק לחודש, תשרדי עד אז?"
היא שאלה בציניות.
"רק בשבילך אמא, רק בשבילך"
חייכתי אליה והיא חייכה אליי.
"אה, והוא ואמא שלו באים בערב לאכול"
היא אמרה.
"תהרגי אותי וזהו"
אמרתי כשיצאתי מהבית.
"אז… אני ישן איתך או בנפרד?"
קולו של דניאל נשמע מאחוריי.
התעלמתי והמשכתי.
"שתיקה כהסכמה"
הוא אמר מגחך.
"אל תחשוב על זה אפילו"
אמרתי ממשיכה ללכת.
"אם אתה לא רוצה הצגה חוזרת מאתמול אז כדאי לך לעזוב אותי"
אמרתי בקול עוקצני.
ראיתי את תום מלפני.
"תום!"
קראתי והוא הסתובב.
הוא התקדם אליי מחבק אותי חזק.
"אלי!"
הוא קרא מחייך.
"אתם לא מתחבקים ככה גם בבית נכון? אני לא רוצה לראות את זה יותר מידי"
דניאל אמר בפרצוף נגעל.
גלגלתי עיניים.
"למה הוא מתכוון?"
תום שאל אותי במבט מבולבל.
"דניאל…"
התחלתי להסביר לו אבל הוא קטע אותי.
"הולך לגור אצלה בבית, במשך חודש"
דניאל המשיך.
"אולי תלך?"
אמרתי לדניאל בעצבנות .
"ולפספס את מה שהולך לקרות כאן? אין סיכוי"
הוא אמר מחייך חיוך מעצבן.
"לך,עכשיו"
אמרתי מהדקת את אגרופיי.
"בסדר סליחה, אבל אני רוצה לדעת מה קרה כאן"
הוא אמר מחייך שוב והולך.
התעלמתי.
"תראה תום…"
אמרתי מתחילה להסביר לתום שנראה בהלם.