זאת אני פרק 22- הצמיד

"מה את אומרת על זאת? חדשה?"
רוני שאלה והחזיקה בידה שמלה בצבע טורקיז עם חגורה חומה.
"אל תחשבי על זה אפילו, אמא שלי קנתה לי אותה ומתוך נימוס לקחתי ,אבל היא לא נראית לי"
אמרתי בזמן שאני מחפשת בארון משהו נורמלי.
"זה לא ילך ככה אלינור.
כל מה שאני מראה לך את מוצאת סיבה לא ללבוש אותה.
תראי אלי , יש לך שתי אפשרויות, או לבוא עם גינס וחולצה פשוטים או לבוא עם שמלה מהממת שהוא יתאהב בך עוד יותר, מה את בוחרת?"
היא שאלה בקול תקיף.
"טוב תביאי את השמלה הזאת"
אמרתי עם נימת כעס בקולי ולקחתי את השמלה מידה.
"יש!"
היא אמרה וקפצה גורמת לי לגחך.
"נוו, איך זה בסדר? זה מוגזם? זה פשוט מידי? טוב אני יילך להוריד אותה…"
יריתי את השאלות אחת אחרי השנייה והסתובבתי בחזרה אל המקלחת.
"חכי אלי, זה מושלם"
היא אמרה עם חיוך ענקי והחזיקה את ידי.
לבשתי את השמלה, עם נעליים חומות ועקב פנימי, צמידים בצבע טורקיז על היד ושרשרת זהב.
"את בטוחה?"
שאלתי במבט לא בטוח.
היא גררה אותי והעמידה אותי מול המראה.
"תראי בעצמך"
נעמדתי מול המראה בוחנת את גופי.
"טוב הוא אמור להגיע, אני חייבת ללכת, ביי אלי בהצלחה"
היא נישקה את הלחי שלי ויצאה.
"אה ואת נראית מהמם"
היא חזרה לרגע וקרצה לי.
ירדתי במדרגות מקווה שאמי לא בסלון.
"אלינור! את נראית… ואוו"
אמי אמרה בהלם ונעמדה מולי.
"תודה אמא"
אמרתי מתקדמת לכיוון המטבח בכדי להרטיב את גרוני.
"עם מי את הולכת?:
היא שאלה בזמן שמזגתי לעצמי מים.
"עם…"
מה לומר לה? עם דניאל? לא לא לא. היא תתחיל לחקור ולשאול וזה ייגמר בבכי. של שתינו.
לשקר? לא אני לא יכולה לשקר זאת אמא שלי.
לעזאזל.
"עם… דניאל… ורוני"
הוספתי. כן זה מתאזן.
"אוקיי"
היא אמרה בפשטות וחזרה אל הסלון.
נאנחתי בהקלה ולגמתי מכוס המים הקרירים.
צלצול הפעמון נשמע בבית ורצתי אל הדלת לפני שאמי תפתח אותה.
"ביי!"
צעקתי וסגרתי את הדלת אחריי.
"דן?"
בוחנת את גופו.
"אל?"
הוא שאל בוחן אותי בחזרה.
הוא לבש גינס ארוך, נעלי טימברלנד, וחולצה קצרה שחורה מכופתרת,ששרווליה קופלו עד המרפק.
זה היה דיי שונה מהמכנסי אדידס הקצרים ונעלי הספורט שהוא לובש בדרך כלל.
"את נראית… מושלם"
הוא אמר מביט בעיניי.
"גם אתה נראה… נחמד"
אמרתי בחיוך נבוך.
רגע רגע. נבוך? ממתי את נבוכה אלינור? פשוט תצאי מזה!
"לאן נוסעים?"
שאלתי כשהתקדמנו אל האוטו שלו.
הוא פתח את הדלת לרווחה נותן לי להיכנס.
"את תראי"
הוא אמר בחיוך וסגר את הדלת אחריי.
"זה כמו הזוגות הקיטשיים שהוא אומר לה שזאת הפתעה ואז הוא מביא אותה למקום קסום כמו… נרניה?"
שאלתי כשהוא התניע.
הוא התחיל לצחוק.
"לא נרניה אבל קרוב"
הוא אמר מחייך.
"ואוו"
אמרתי כשעצרנו ליד החוף.
"נוו, דומה לנרניה?"
הוא שאל כשישבנו על השמיכה.
"קרוב אני חייבת להודות"
אמרתי צוחקת.
"אז… מה גרם לנער נאה כמוך להזמין נערה פשוטה כמוני לכאן?"
שאלתי בטון מתחכם.
הוא צחק.
"אל תמעיטי בערכך"
הוא אמר והתקרב אלי.
"הבאתי אותך לכאן כדי להביא לך את זה.."
הוא אמר והוציא קופסה קטנה מהכיס שלו.
"אתה הולך להציע לי נישואים?"
שאלתי בהלם מזויף.
"לא.. עוד לא"
הוא אמר וציחקקתי.
הוא הושיט לי את הקופסה, פתחתי אותה. הוצאתי משם צמיד כסף. היו עליו שלושה תליונות, על שנים היו כתובים תאריכים והשלישי היה תליון מעוגל שנפתח לשניים. פתחתי אותו לאט , והייתה שם תמונה שלי ותמונה שלו.
"אהבת?"
הוא שאל בהיסוס.
"דן.. זה מושלם"
אמרתי מחבקת אותו.
"גם לי יש אחד כזה,"
הוא אמר בחיוך שגרם לפעימות ליבי להאיץ , והראה לי את הצמיד שעיטר את ידו.
"אז, התאריך הזה זה היום שנפגשנו והתאריך הזה זה היום שהתנשקנו בפעם הראשונה…"
הוא אמר מצביע על התליונות.
"ואוו, איך זכרת?"
שאלתי בוחנת את הצמיד.
"כמו שזכרתי שלמישהי יש היום יום הולדת"
הוא אמר בחיוך.
"מזל טוב אל"
הוא לחש לי באוזן וקירב אותי אליו.
"תודה"
אמרתי בשקט.
הוא החזיק בפניי מצמיד אותי אליו.
הוא ריסק את שפתיו על שפתיי.
הוא נישק את שפתיי נשיקה רכה ועדינה.
"בואי, כבר מאוחר"
הוא אמר כשהתנתקנו.
הוא שם את הצמיד על ידי ונישק את הלחי שלי.

"אמא שלי רוצה לאחל לך מזל טוב.. אז את יכולה לבוא איתי רגע?"
הוא שאל כשהחנה את האוטו.
"כן בטח"
אמרתי מצחקקת.