זאת אני פרק 16- הגלגל

נקודת מבט דניאל:
ראיתי את אלינור בבוקר כרגיל.
רגליי החלו לצעוד לכיוונה כדי להתחיל במלחמה הקטנה של העוקצניות אחד מהשני, כרגיל.
עצרתי במקומי כשראיתי את אלינור משפילה את מבטה בעצב וייאוש ואת רוני מחבקת אותה והן מתחילו לצעוד לפניי בן.
"מה קרה לה?"
שאלתי את בן כשהתקרבתי אליו , לא מוריד את עיניי ממנה.
"אני מצטער, הבטחתי לה ולרוני"
הוא אמר בטון מתנצל כשהתחלנו לצעוד.
"תספר לי, אני החבר הכי טוב שלך לא?"
אמרתי מנסה לשכנע אותו.
"זה לא ילך לך, וגם זה משהו דיי אישי אז אני לא בטוח שהיא תרצה שכל העולם יידע מזה"
הוא אמר ורק סקרן אותי יותר.
אישי? אני מכיר אותה כבר שנתיים.
אני חייב לדעת.
נקודת מבט אלינור:
"הוא פשוט הופיע שוב בחיים שלי. כאילו הוא יכול ללכת ולחזור מתי שהוא רוצה. והכי נורא שאמא שלי אומרת לי לדבר איתו. אבל אני לא רוצה שום קשר איתו"
אמרתי לרוני כשנימת כעס נשמעה בקולי.
"אולי את באמת צריכה לדבר איתו.. בכל זאת, זה אבא שלך"
היא אמרה לי.
"אבא שלי?? אל תקראי לו ככה. מה הוא כבר עשה בשביל שייקרא אבא שלי?"
שאלתי עצבנית.
"אני חושבת את צריכה לדבר איתו"
היא אמרה מביטה בי ברחמים.
"את לא מבינה אותי"
אמרתי בשקט , שמתי את התיק על כתף אחת,קמה משם ומתחילה ללכת אל כיוון השער.
"אלינור אפשר לדבר?"
דניאל שאל אותי והמשכתי ללכת.
"תעזוב אותי"
אמרתי והמשכתי ללכת.
"מה את עושה??"
תמר צעקה כשנתקלתי בה בטעות.
התעלמתי והמשכתי ללכת.
~
התיישבתי על רצפת חדר האגרוף, זורקת את הכפפות בעצבנות.
שמתיי את ידיי על ברכיי ואת ראשי על ידיי.
שמעתי רעשים, הרמתי את ראשי.
"מה אתה עושה כאן?"
שאלתי את דניאל כשהחזרתי את ראשי לתנוחה הקודמת.
"אני רוצה לדעת מה קרה לך"
הוא אמר מתיישב לידי.
"אתה שונא אותי,ואני אותך.
גלגל החיים"
אמרתי והוא גיחך.
"הגלגל מסתובב"
הוא אמר ויכולתי להרגיש את חיוכו.
"אבל בסוף הוא חוזר לעצמו"
אמרתי מנסה לנצח בוויכוח הנסתר.
"לא, בעיקרון הוא משתנה כל הזמן"
הוא אמר בטון מנצח.
"עד שהוא נעצר"
המשכתי את הוויכוח הקטן הזה.
"כן הוא נעצר, אבל הוא שונה ממה שהוא היה"
הוא אמר בטון מתחכם.
הרמתי את ראשי.
"אל תבלבל לי את מוח. מה אתה רוצה?"
שאלתי כבר מיואשת.
"שתביני שהשתנתי"
הוא אמר מחייך.
"השתנת?"
שאלתי קמה מהרצפה.
"כן ואני רוצה שתדעי שאני כאן בשבילך"
הוא אמר קם אחריי.
"יש לך את זה ביותר קיטשי?"
שאלתי עם נימת גועל קלה בקולי.
"אני רציני, את יכולה לספר לי הכל"
הוא אמר והביט בי ברכות.
הרגשת ביטחון עטפה אותי.
הרגשה בטוחה, הרגשתי שאני בטוחה, ואין לי ממה לפחד.
"אז 'האבא' הביולוגי שלי, שאף פעם לא הכרתי והוא אף פעם לא טרח להכיר אותי, חזר אחרי שש עשרה שנה שעזב את אמא שלי ביום שנולדתי, ואני לא מבינה מה יש לכולם שרוצים שאני ידבר איתו"
אמרתי בפשטות מניחה את ידיי על מותניי.
הוא היה בשוק.
"אף פעם לא תהית איפה אבא שלי?"
אמרתי מגחכת.
"אני חושב שכן, אבל חשבתי שהוא מת,אז לא רציתי לדבר על זה איתך כדי שלא… תתעצבי"
הוא אמר נרגע מההלם לאט.
התקדמתי אליו.
"תודה בכל זאת"
אמרתי בחיוך.
הנחתי את שפתיי על הלחי שלו והתנתקתי ממנו באיטיות.
"ביי דן"
אמרתי והלכתי משאירה אותו מאחוריי, בלי יכולת לנחש מה ההבעה על פניו.