זאת אני עונה 2 פרק 7 -לומר את האמת זה בולשיט

עמדתי מול השק, כשאגרופיי קמוצים ומכים בחוזקה את השק.
טליה עמדה מאחוריו כשידיה מחזיקות אותו מלזוז.
"השתפרת"
שמעתי קול מוכר מכיוון הדלת.
דניאל עמד ונשען עליה בחיוך מתגרה.
"אני מוציאה הכל על האגרוף,והיה לי הרבה כעס להוציא"
אמרתי משחררת מעט את הכפפות מידיי.
"אמרת שתנסי לסלוח לי"
הוא אמר והתקדם לעברי.
"אני הולכת למלתחה"
טליה אמרה ויצאה מהחדר במהירות.
"אני מנסה ו…לא מצליחה"
אמרתי בטון מתחכם.
"את לא היחידה שנפגעה מזה,אין לך מושג מה קרה לי במשך השנה הזאת!"
הוא אמר כמעט צועק.
"זה בגללך, אז אל תפיל את זה עליי!
אני אהבתי אותך,הייתי מאוהבת כמו שלא התאהבתי בחיים.
אבל אתה זרקת את זה כאילו הלב שלי הוא חתיכת זבל!"
צעקתי בחזרה בקול שבור.
"אבל את לא מבינה ש…"
הוא התחיל לצעוק , וקטע את עצמו.
"אני אוהב אותך. אני פאקינג אוהב אותך"
הוא אמר בייאוש שקט והלך משם משאיר אותי לבד.
הידקתי את הכפפות על כפות ידיי וחזרתי להכות בשק.
חזק יותר, עוצמתי יותר.
כי היה לי יותר כעס להוציא.
אירוני שתמיד שקורא לי משהו איתו, אני משתפרת באגרוף.
אמרתי את האמת, אבל לא את כולה. אני אוהבת אותו, עדיין. עדיין מאוהבת בו ואני מרגישה את זה מתעצם עם כל נגיעה קטנה שלו בי, עם כל מבט שהוא שולח לי.
אני חושבת שגם הוא אמר את האמת.
עכשיו אני מבינה שאמרו שלומר את האמת זה הדבר הכי טוב, ויכול רק לעזור…
זה בולשיט.
הכל, בולשיט.