זאת אני עונה 2 פרק 4 -היה מאוד כיף

"הנה את"
אמי נשפה בהקלה כשנכנסתי הביתה ורצתי במדרגות במהירות שיא.
"אני נכנסת שתי דקות להתקלח!"
צעקתי כשהגעתי כמעט לסופן.
"יופי ותיהי מוכנה! אנחנו הולכים לשכנים!"
היא צעקה גורמת לי לרדת כמה מדרגות אחורה.
"רגע , מה?"
שאלתי בהלם משולב בכעס.
"הם הזמינו אותנו לארוחה, זה בסך הכל שעה, גג שעה וחצי"
היא אמרה בקול מרגיע ובחנה שתי חולצות חגיגיות.
"זאת או זאת?"
היא שאלה והציגה לי את שתי החולצות.
"עם איזה ג'ינס?"
שאלתי.
"עם הגינס האפור"
היא ענתה.
"קחי את הוורודה"
צעקתי חזרה והתקדמתי לכיוון המקלחת.
התקלחתי במהירות ולבשתי שמלה בצבע ורוד פשוטה וסנדלי אצבע בצבע לבן.
"בידיוק בזמן אלי, בואי יפה שלי"
היא אמרה בחיוך כשירדתי במדרגות.

"שלום! ברוכים הבאים, אנחנו מאוד שמחים שחזרתם"
אמא של דניאל, רינת אמרה וחיבקה אותנו.
"תודה"
אמי אמרה בחיוך והתקדמנו אל הסלון.
פלשבאק:
"התגעגעתי אלייך"
דניאל אמר כשפתח את דלת ביתו והתנפל עליי בחיבוק מוחץ.
"גם אני התגעגעתי. כמעט השתגעתי בשעתיים האלו שלא ראיתי אותך"
אמרתי בחיוך ציני.
הוא חייך ונישק את שפתיי בעדינות.
דפיקות על הדלת גרמו לדניאל להתנתק ממני באנחה וללכת אל הדלת.
"נטלי"
הוא אמר בפליאה וגירדת את עורפו.
"אני חייבת לדבר איתך"
היא אמרה ונכנסה אל ביתו בלי ששמעתי איזה:
"בטח היכנסי".
"אלינור"
היא אמרה וחייכה את החיוך הכי מאולץ שראיתי בחיים.
"אני יכולה לדבר שנייה עם דניאל?"
היא שאלה והביטה רק בו.
"האמת…"
הסברתי אך דניאל קטע אותי.
"רק שנייה"
הוא אמר והביט בי.
בלי שום מילה יצאתי מביתו בכעס וטרקתי את הדלת אחריי.
"אידיוט"
סיננתי בכעס.
סוף פלשבאק.
"בואו נשב לשולחן"
אמא שלו אמרה לנו בחיוך וכולנו קמנו אל עבר פינת האכול.
"רגע מה עם דניאל? אלינור תוכלי לקרוא לו?"
אמו שאלה.
"אממ… כן בטח"
אמרתי ונאנחתי.
התקדמתי אל עבר חדרו במהירות.
דפקתי על הדלת ואז פתחתי אותה מבלי לחכות לתשובה.
"אמא שלך קוראת לך"
אמרתי בוחנת את חדרו ונזכרת בפעם האחרונה שהייתי כאן.
הוא סגר את הדלת מאחוריי והתקרב אליי.
"אני רוצה לשאול אותך שאלה"
הוא אמר והחזיק במותניי.
"את… עדיין אוהבת אותי?"
הוא שאל מביט לתוך עיניי.
"אממ … אני…"
גימגמתי והבטתי בשפתיו, החזרתי את מבטי אל עיניו, וככה שלוש פעמים.
"אם את כל כך רוצה לנשק אותי…"
הוא אמר וחייך.
שמתי את הגאווה בצד, מהכבוד והאגו עשיתי הפסקה לדקה אחת.
ריסקתי את שפתיי על שפתיו, כשהלב שלי פועם במהירות.
את השפתיים האלה, לא נישקתי במשך שנה.
הכל חזר אליי, כל מה שהרגשתי אליו,כל הזכרונות וכל החוויות כשזה היה רק אני והוא.
הוא פתח את פי מעמיק את הנשיקה,נאבקנו על השליטה אבל לבסוף הוא ניצח.
בלי לשים לב הלכנו אחורה ונפלנו על המיטה.
התנשקנו בסערה כשהוא מצמיד אותי אליו כמה שיותר קרוב.
התנתקתי ממנו לאט.
"ואוו. אחת הטובות שלנו"
הוא אמר מתנשף.
"לא ענית לי. את עדיין אוהבת אותי?"
הוא שאל מביט בי.
"כ..כן"
אמרתי לבסוף.
"ואתה, עדיין אוהב אותי?"
שאלתי מביטה בו.
"אף פעם לא הפסקתי. אני חושב שהתאהבתי בך יותר אל"
הוא אמר ולא הזיז את עיניו משלי.
הוא קם ממני באיטיות ונעמד.
"זה נשאר ביננו כן?"
שאלתי את המובן מאליו וסידרתי מעט את שיערי.
"אם את רוצה"
הוא אמר באנחה.
יצאתי מחדרו וצעדיו הדהדהו אחריי.
ההורים שלנו היו ישובים בשולחן באמצע הארוחה.
"מצטערים שהתחלנו , היינו רעבים ולקח לכם זמן"
אמו אמרה בטון מתנצל.
הוא ישב מולי.
"אה, ויש לך קצת אודם על השפתיים"
אבא שלו אמר גורם לי ולדניאל להסמיק כאילו אין מחר.
דניאל מיד נעץ באביו מבט, וניגב את שפתיו. הוא סידר את שיערו שבילגנתי לפני כמה דקות, בנשיקה הסוערת שהייתה לנו.
אמי חייכה אליי, ואמו של דניאל נתנה מכה קטנה לאביו.
זה היה רגע מביך.

"תודה רבה, היה מאוד טעים!"
אמי אמרה להוריו של דניאל .
"בבקשה היה לנו מאוד כיף!"
אמו אמרה סוגרת אחרינו את הדלת.
"אז… סלחת לו?"
אמי שאלה כשלא יכלה להתאפק.
"לא אמא, ואני אף פעם לא יסלח לו"
אמרתי בטון שקט.
"אז למה התעכבתם שם?"
היא שאלה בחיוך.
"הוא רצה שאני יעזור לו לחפש משהו"
אמרתי מנסה להישמע אמינה.
"בפה שלך?"
היא שאלה צוחקת.
"אמא!"
אמרתי צוחקת איתה כשנכנסנו הביתה.
"אין לך כל כך למה לשקר, שניכם חזרתם אחרי עשר דקות, כשהשפתיים שלך אדמומיות ונפוחות, והוא מרוח באודם ושיערו מבולגן"
היא אמרה מחניקה צחוק.
"אנחנו רק…"
אמרתי מנסה לחפש תירוץ במהירות.
"בסדר אלי, אני מוותרת לך הפעם"
היא אמרה קורצת לי כשעליתי במדרגות.
"היה כיף לפחות?"
היא קראה מאחוריי בחיוך.
"אמא!"
קראתי ושמעתי את צחוקה.
'היה מאוד כיף'
חשבתי לעצמי וחיוך נפרש על פניי.