זאת אני עונה 2 פרק 2- פלשבאק

נקודת מבט אלינור:
פקחתי את עיניי לאט, מרגישה את ראשי מסתחרר.
"אלינור!"
שמעתי את קולה של רוני מעליי.
היא הביטה בי בחיוך.
"התעוררת"
היא נשפה בהקלה.
"כן…"
מילמלתי מתיישבת.
"איך הגעתי לכאן?"
שאלתי בוחנת את חדרי הישן.
"לקחנו אותך באוטו של בן, למרות ש… דניאל התעקש שניקח אותך באוטו שלו ולא זז ממך"
היא אמרה בחצי חיוך מעודד.
"איפה הוא עכשיו?"
שאלתי מקווה שהוא לא יצא מתחת למיטה שלי או משהו חולני שכזה.
"ידענו שאת עומדת להתעורר אז בן לקח אותו לבית שלו.
לא חשבנו שתרצי… לראות אותו"
היא הסבירה מצפה לתגובתי.
"איזה כיף שיש לי חברים כאלה טובים"
אמרתי בחיוך.
נקודת מבט בן:
"היא התעוררה"
אמרתי לדניאל שהתהלך בחדרו לחוץ והבטתי במסך.
"אז אפשר ללכת לראות אותה עכשיו"
הוא נשף בהקלה והסתובב אל הדלת.
"חכה"
אמרתי ותפסתי בזרועו.
הוא סובב את ראשו אליי ואחר כך סובב את כל גופו.
"אתה בטוח שהיא תרצה לראות אותך עכשיו?"
שאלתי מנסה לרמוז בעדינות שהיא לא רוצה שום קשר אליו יותר.
הוא נאנח והתיישב על המיטה.
"אני כזה דפוק"
הוא מילמל והניח את ראשו בין שתי ידיו כשמרפקיו נשענים על הירכיים שלו.
"אני לא מאמין שהרסתי הכל, אני כזה דפוק"
הוא אמר בקול שבור.
"דניאל, יש לך שתי אפשרויות,
אחת, היא להישאר כאן ולחשוב כמה היית אידיוט
והשניה , היא ללכת ולדבר עם אלינור, לבקש ממנה סליחה ולעשות הכל כדי שהיא תסלח לך ותיהיו ביחד!
מה אתה בוחר?"
שאלתי בהתלהבות.
נקודת מבט אלינור:
נכנסתי לחדר האגרוף בוחנת את המקום המוכר.
בלונדון היה מקום כזה, אבל זה לא אותו דבר כמו בארץ,שם לאף אחד לא אכפת ממך אכפת להם רק שתשלם להם תתאמן ותצא, וכאן… זאת משפחה אמיתית.
טליה עמדה מול שק אדום וחבטה בו בחוזקה.
"יש לך מה לשפר"
אמרתי בחיוך ציני והתקרבתי אליה.
"אלי?!"
היא היית המומה וקפאה לכמה שניות, אבל אחרי זה התנפלה עליי בחיבוק ענק.
"התגעגעתי אליך טליה"
אמרתי מחבקת אותך.
"איפה היית במשך… אממ כמה זמן? אה! שנה!?"
היא שאלה וכמעט צעקה.
"זה סיפור ארוך…"
אמרתי מחייכת חיוך עצוב.
פלשבאק:
התיישבנו על ספסל ברחוב כששני גביעי גלידה נמצאים בידינו.
"דניאל חשבתי ו… חשבתי שאם היא…"
אמרתי בגמגום מנסה למצוא את המילים כשהוא קטע אותי.
"אני יודע מה את רוצה לומר אלינור, ועכשיו לא משנה מה, אני אף פעם לא אעזוב אותך"
הוא אמר בחיוך כאילו קורא את מחשבותיי.
חייכתי אליו כשאנחנו ממשיכים לשבת ולדבר כמו תמיד.
"דניאל!"
שמעתי קול צווחני ששנאתי.
"נטלי"
דניאל אמר בחיוך וקם.
הם פתחו בשיחה משלהם מתעלמים מקיומי.
קמתי מהספסל זורקת את הגלידה לפח שליד והתקדמתי לביתי. לא שהוא ישים לב שהלכתי.
"אף פעם, לא תעזוב אותי , אה?"
גיחכתי לעצמי בקול רועד.
סוף פלשבאק.
"לא ראיתי אותו שנה, אבל אז שמעתי שהוא מעשן , שותה…"
קטעתי אותה.
"וכל יום עם בחורה אחרת"
אמרתי בקול שקט.
"מה?? הלכת אליו כבר נכון?"
היא ניסתה לאשר את מה שאלינור הישנה הייתה עושה.
"לא טליה, השתנתי, אני כבר לא אלינור שאת מכירה"
אמרתי מביטה בה.
"מה זאת אומרת?"
היא שאלה לא מבינה.
"אני כבר לא מתעצבנת, כבר לא קשוחה, והפסקתי עם האגרוף"
אמרתי בקול שקט.
"אלינור, אל תוותרי על מי שאת בגלל אידיוט אחד"
היא אמרה מחזיקה בכתפיי.
"אני כבר וויתרתי, וחוץ מזה, אני אהבתי את האידיוט הזה. יותר מכל אחד אחר בעולם הזה"
אמרתי בקול שבור.
"קומי"
היא אמרה בקול תקיף וקמה.
קמתי אחריה.
"שימי"
היא נתנה לי את הכפפות הישנות שלי.
השחלתי את ידי אל תוך הכפפות, והרגשתי הכי טוב שהיה לי מכל השנה הזאת.
היא העמידה אותי בזירה.
"עכשיו, תוציאי הכל, את כל פאקינג שנה הזאת, ואת כל מה שעברת"
היא אמרה בקול תקיף.
התחלתי לתת מכות.
"אלה מכות של מתחילים! קדימה אלי יותר חזק!"
היא אמרה בקול.
התחלתי לתת מכות חזקות יותר.
"אני שונאת אותך!"
אמרתי בשקט.
"אני שונאת אותך! ואת כל מה שקרה לי בגללך! אני שונאת אותך!"
צעקתי כמעט קורעת את השק כמו פעם.
היא חיבקה אותי.
"הנה אלי שאני מכירה"
היא אמרה.
"וככה תישארי, וכדי לוודא את זה , את חוזרת לכאן כל יום"
היא אמרה לי מחייכת.
"תודה טליה"
אמרתי מורידה את הכפפות.
"אני חייבת ללכת!"
אמרתי לה רצה משם.
"איזה אנרגיות אלינור! מה קרה?"
אמא שלי שאלה אותי בחיול מתלהב. זאת הפעם הראשונה שכבר שנה היא לא ראתה אותי ככה.
"הלכתי לסטודיו"
אמרתי לה רצה לחדר.
התקלחתי במהירות, והרגשתי את המים שוטפים ממני את כל היום הזה.
"את. אני. בן. היום.מועדון"
רוני אמרה לי בקול תקיף כשעניתי לטלפון.
"בסדר"
אמרתי.
"בסדר? ואוו, אבל אני לא מתלוננת"
היא אמרה בהתלהבות וניתקה.
נברתי בארון בחיפושים לשמלה.
"הנה"
אמרתי בשקט וחייכתי כשמצאתי את השמלה המושלמת.
שמלה בצבע כחול צמודה וקצרה שחשופה בגב אבל לא חושפת את כולו.
שמתי נעלי עקב בצבע שחור לא גבוהות מידי ואספתי את שיערי לקוקו גבוה רופף מעט, שמתי אודם אדום והתאפרתי עדין.
"איפה אלינור ומה עשית איתה?"
רוני שאלה והביטה בי בפליאה כשיצאתי מביתי.
"למה מחכים?"
רוני שאלה את בן לאחר שנכנסתי לאוטו.
"הבטחתי לדניאל לקחת אותו."
בן אמר בשקט.
"זה בסדר מבחינתך?"
בן שאל והסתובב אליי.
"כן, בטח"
אמרתי מאלצת חיוך.
לאחר כמה דקות דניאל יצא מביתו, לבוש בגינס כהה וחולצה שחורה ומכופתרת שקופלה בשרוולים ושני כפתורים שפתוחים בהתחלה.
אני שונאת אותו והכל, אבל הוא היה נראה טוב.
הוא נכנס לאוטו יושב מאחורה לצידי, כשאני נצמדת לחלון כמה שיותר.
"בן מה קורה אחי?"
הוא אמר ונתן לו מכה בכתף.
"בסדר, מה קורה?"
הוא שאל מביט בו במראה.
"רוני, מה איתך?"
הוא שאל מחייך והיא גילגלה עיניים.
בעלתי ציחקוק.
"אלינור, השמלה שלך קצת קצרה לא?"
הוא שאל בוחן אותי.
פלשבאק:
"השמלה שלך קצת קצרה לא?"
דניאל אמר לי ונישק את הלחי שלי במהירות כשנפגשנו לפני שיצאנו למועדון.
"לא, לא נראה לי"
אמרתי בחיוך מתגרה.
"את צמודה אליי היום"
הוא אמר והצמיד אותי אליו מהמותן.
"מה את עושה פה?"
הוא שאל את נטלי שישבה על הבר בזמן שהתקרבנו אליו בלי קשר אליה.
"סתם, רציתי להנות קצת"
היא ענתה בחיוך.
הוא התיישב מולה ושוב, שקע איתה בשיחה.
נענעתי בראשי מצד לצד בצער.
רוני משכה את ידי לרחבה והתחלנו לרקוד, טוב ניסיתי לרקוד מבלי להביט לדניאל ונטלי כל שניה.
"היי"
שמעתי קול גברי מאחוריי.
הסתובבתי ובחנתי אותו.
הוא היה בערך בגילי, והיה נראה טוב. מאוד טוב.
"היי"
עניתי בחיוך.
"אז לפני שאני מתחיל איתך, יש חבר שאני צריך להילחם איתו עליך או משהו כזה?"
הוא אמר בחיוך ואני צחקתי.
"האמת שיש, אתה רואה אותו? זה זה שיושב עם הבחורה על הבר, מדבר איתה, ושוכח מהחברה שלו שאמר שישגיח עליה כל הערב"
סוף פלשבאק.
ככה זה היה, הוא לאט לאט שבר אותי. כמו עץ, אחרי כל מכה קטנה, הוא נסדק,כמו הלב שלי ,ואחרי כל המכות הקטנות הוא נופל ומתרסק, בידיוק כמו הלב שלי.
ושניהם, אף פעם לא יחזרו להיות מה שהיו.