זאת אני עונה 2 -פרק 1

"אלי!!!"
רוני צעקה בהתרגשות ורצה אליי עם זרועות פתוחות,מתעלמת מכל המבטים הנוקבים של האנשים בשדה התעופה.
"התגעגעתי אלייך ,את לא יודעת עד כמה…"
אמרתי לה מחבקת אותה חזק.
"את מאמינה שלא התראנו שנה?"
היא אמרה כשהתיישבנו ליד שולחן בית קפה בשדה.
"זה הרגיש הרבה יותר"
אמרתי.
"אלינור!"
שמעתי קול מוכר מאחוריי.
"בן!"
קמתי מהכיסא בהתרגשות והוא מחץ אותי בחיבוק ענק.
"איך את?"
הוא שאל כשהתנתקנו.
"הרבה יותר טוב, אני שמחה שנסעתי"
אמרתי כשהתיישבנו על יד השולחו.
"נוו… אז איך עברה שנה שלמה בלונדון?"
רוני שאלה החיוך.
"החצי הראשונה הייתה נוראית, אבל לאט לאט השתפר"
אמרתי חייכתי חצי חיוך.
"איפה אמא שלך?"
רוני שאלה כששמה לב שהיא לא כאן.
"היא הלכה לבית שלנו, היא שמה שם את הדברים עד שנוכל לעבור לדירה החדשה בעוד יומיים"
עניתי לה.
"טוב עוד כמה זמן נמשיך להעמיד פנים? את לא רוצה לדעת מה עם דניאל?"
היא שאלה אותי בישירות.
השפלתי מבט.
"מאז שעזבת, בחצי שנה הראשונה, הוא לא יצא מהבית, לא אכל ולא שתה.
באנו אליו כל יום, טוב בן בא אליו, אני לא יכולתי.
אבל בחצי שנה האחרונה הוא… מעשן, שותה , הולך למועודונים כל יום אבל הוא בעיקר סטוציונר, כל יום עם מישהי אחרת"
רוני אמרה בעצב.
דניאל? דניאל שלי? רגע רגע,שלך? אלינור ממתי הוא שלך?
הרגשתי את הלב שלי נצבט.
כנראה הוא השתנה, כמוני.
פלשבאק:
"את מדברת שטויות אלינור"
הוא אמר בהכחשה.
"אני רצינית דניאל, מאז שהיא הגיעה, היא תמיד במקום הראשון בשבילך, אני מרגישה ששכחת אותי, שאני כבר לא חשובה לך. והפסקת לקרוא לי אל. ממתי? מה שאני מנסה לומר זה שאתה מתייחס אליי…"
אמרתי, והוא קטע אותי.
הטלפון שלו צלצל.
"אני לא עושה שום דבר חשוב, אני כבר מגיע נט, ביי"
הוא אמר כשדיבר איתה.
"אני מצטער אני חייב ללכת"
הוא אמר ויצא מהחדר.
"ככה, מתייחס אליי בדיוק ככה"
אמרתי בשקט משלימה את המשפט.
סוף פלשבאק.
"אני לא יכולה לחכות לפגוש את כולם"
אמרתי כשהיינו בדרך.
"כולם התגעגעו אלייך אלי"
רוני אמרה לי מחבקת אותי.
"במיוחד מישהו אחד ספציפי"
בן אמר בשקט.
"הוא.. עדיין עם… נטלי?"
שאלתי מגמגמת.
"מאז שעזבת, הוא זרק אותה היא עברה לצד השני של העיר בגללו"
הסביר.
למה יש לי תחושת הקלה?
אני שונאת אותו. אני יודעת שכן.
אז למה אני הוקל לי שהם נפרדו? ולי נצבט כששמעתי שהוא סטוציונר?
פשוט תסתמי אלינור.
"אלי!"
כולם צרחו כשנכנסתי לבית ספר והתנפלו עליי בחיבוק ענק.
"התגעגעתי אליכם"
אמרתי בחיוך מחזירה להם חיבוק.
דמות מוכרת עמדה מרחוק והביטה בי.
הבזקים שחורים הופיעו אל מול עיניי וכל כוחי עוזב את גופי.
"אלינור?"
שמעתי קולות מעומעמים.
"אני …"
לחשתי והרגשתי כיצד גופי נשמט אל האדמה
נקודת מבט דניאל:
"דניאל"
שמעתי את קולו של בן מחוץ לחדר.
"אני עסוק!"
צעקתי כשאני מנשק מישהי ששכחתי את שמה.
"זה חשוב!"
הוא צעק.
"גם מה שאני עושה חשוב!"
צעקתי גורם למישהי ששכחתי את שמה לצחקק.
הדלת נפתחה בפתאומיות.
הוא תפס בידה והוציא אותה מחוץ לחדרי ושמעתי את דלת הבית נטרקת.
"מה בן?"
שאלתי משפשף את עיניי.
"רציתי לומר לך ש… טוב אני פשוט יאמר את זה, למרות שאין כל כך דרך…"
הוא מילמל מגמגם.
"נוו בן אין לי את כל היום"
אמרתי מאיץ בו.
"אלינור חוזרת"
הוא אמר בישירות.
הלב שלי נצבט בחוזקה והלם הכה בי.
"אל…אלינור?
גמגמתי בהלם.
פלשבאק:
נישקתי אותה נשיקה שהתחילה עדינה והפכה סוערת.
טעם שפתייה היה מוכר לי זאת לא הייתה הפעם הראשונה.
"תקשיב אני…"
שמעתי קול מוכר והדלת נפתחה.
"אלינור.."
אמרתי קם מנטלי ומתקרב לאלינור שפנייה החלו לחות מדמעות מלוחות.
"אל תתקרב אליי. אני שונאת אותך, אני שונאת אותך!!!"
היא צעקה בקול שבור והלכה מחדרי במהירות.
"אל, בבקשה"
רצתי אחריה מתחנן כשדמעות מתרסקות על פני בכאב.
"ידעתי. ידעתי שזה יקרה, אבל חשבתי שאתה אוהב אותי וניסיתי להדחיק את זה. כנראה שטעיתי אחרי הכל. טעיתי בנוגע אלייך. בנוגע להכל"
היא סיננה מבין שנייה כשעינייה נוצצות מדמעות.
סוף פלשבאק.
"רק רציתי לומר לך שהיא חוזרת"
בן אמר וקטע את קו מחשבותיי.
הוא יצא מחדרי מבלי לומר מילה נוספת.
היא חוזרת?
מה אני אמור לעשות? לבקש סליחה? לא ביקשתי אלף פעם והיא לא סלחה. עברה שנה, היא אמורה לסלוח.
נרדמתי עם המחשבות האלה, לא יכול לחכות לרגע שאראה את פנייה היפות שוב.