זאתי מהרחוב – פרק 32

הרגשתי מלאת מרץ כשעלינו על האונייה, התוכנית כבר הייתה מורצת לי בראש וכבר הבנתי שהיום, לא משנה מה, הם יפרדו. 
האונייה הייתה נחמדה, רואים שהיא בנויה להשטות ארוכות יותר למרות שרוב הזמן האונייות שטות אך ורק לפסל החירות. כולנו התהלכנו במסדרון של האונייה שבראשה המורה לשירה ועומרי עם רייצ׳ל, השתדלתי להתחבא טוב טוב בתוך הקבוצה כדי שרייצ׳ל לא תזהה אותי, אומנם עברו שנים רבות אבל אני לא לוקחת סיכון.
המורה עצרה וכולנו התיישבנו במסעדה נחמדה ואכלנו על שולחן גדול ועגול, ראיתי את עומרי מדבר עם אחד המלצרים, אני בטוחה שהוא ניסה להזמין מקום בשבילו ובשביל רייצ׳ל אחר כך פה. 
״תקשיבו כולם״ אמרה המורה לשירה בקול חזק מספיק כדי שנשמע אותה מעל כל הדיבורים הרמים שלנו. ״בעוד כמה דקות אנחנו נרד מהאוניה ונכנס אל תוך פסל החירות, נראה אותה מבחוץ ומבפנים, יהיה איתנו מדריך טיולים שיסביר לנו על הפסל ואני מקווה שכולנו נהנה״ היא המשיכה לאכול וגם אנחנו.
התבוננתי בצלחת עמוסת האוכל שלי בחוסר חשק ובלעתי קצת מהסלט כדי לעשות רושם של אוכלת. ״את זוכרת את התוכנית?״ לחשתי אל רוני שישבה לידי בעודי עוד מסתכלת על הצלחת ומשחקת עם המזלג.
היא הנהנה קלות ״כן, את נשארת פה והולכת לשירותים ואם בטיול שואלים אותי איפה את אני אומרת שנשארת באונייה כי לא הרגשת טוב, את בטוחה שיהיה בסדר?״
הנהנתי מעט ובלעתי עגבנייה ״האונייות תמיד נשארות על הרציף עד שהקבוצות המיועדות חוזרות לאותו אונייה שהיו, אני אדאג לעומרי ורייצ׳ל, אני מבטיחה לך שהם יפרדו עוד היום״ 
שתקנו לרגע ״אני הכנסתי לתיק שלך כל מיני דברים שהיו של בן דוד שלי והוא השאיר אצלי בבית, חשבתי שהם יהיו לך מועילים״ 
״למה לקחת אותם איתך?״ זה הרגיש קצת מוזר.
היא לא ענתה לי ״רק תוודאי שהם יפרדו״ היא אמרה לי ביובש והמשיכה לאכול בשתיקה.
דקה לפני שהיינו צריכים לעזוב את האונייה עומרי ורייצ׳ל עזבו את השולחן ועברו לשולחן קטן יותר בקצה החדר, לקח לי זמן להבין שהשולחן קרוב לשירותים, הבריחה שלי לשרותים תהיה קשה, אני בהחלט מקווה לעבור את זה בהצלחה.
המורה לשירה קמה בשימחה כשפגשה בחור לבנבן עם זיפים שהגיע אל שולחננו ודיבר איתה בטון שקט. המורה אמרה כמה דברים שבאותו שנייה היו לי מטושטשים, כי ברגע האמת הכל נראה פתאום קשה יותר, כולם התחילו ללכת אל כיוון היציאה של המסעדה וברגע שקיבלתי הנהון מרוני, רצתי כמו משוגעת, אף אחד לא שם לב, חוץ מעומרי.
הייתה מאית שנייה בזמן הריצה שהצלבנו מבטים והוא בפרצופו עוד לא הספיק להגיב למראה בו אני רצה לשירותים עם התיק בידי.
בשנייה כבר הייתה לי תיכנון חדש, שמעתי את עומרי נכנס לשירותי הבנות בעודי עושה קולות הקאה שקיוותי שישמעו משכנעים, לאחר מכן הורדתי את המים ויצאתי מהתא בניסיון קלוש לא לפגוש את מבטו של עומרי.
״הכל בסדר זואי?״
הנהנתי קלות ושתפתי ידיים בכיור ״כן פשוט…. יש לי קצת בחילה מהנסיעה… או יכול להיות שאכלתי משהו לא טוב״
הוא התקרב אליי בדאגה וסרק אותי בזמן ששטפתי ידיים באופן נמרץ. ״את אולי רוצה לשבת איתי ועם רייצ׳ל?״ קפצתי מהשאלה, זה נותן לי הרבה יותר גישה לחבלה אם אני אהיה שם, אני רק צריכה להתארגן יותר קודם, ליבי דפק בחוזקה אבל ניסיתי להישאר אדישה מבחוץ. ״אתה בטוח שלא אפריע?״ הוא הניד את ראשו ״ברור שלא, אני האמת מת לראות את הפרצוף שלה כשתראה אותך, אם היא בכלל תזהה אותך״ צחקקתי קצת מהמחשבה ״כן…״ 
״תן לי קצת להתארגן ואני באה, אני עדיין מרגישה לא משהו״ הוא הנהן וחייך.
״אני אזמין לך משהו לשתות כדי שירד לך הבחילה, תבואי כשתהיי מוכנה״
הוא יצא מהשרותים וסגר את הדלת אחריו, לא נראה שזה הפתיע מישהו שהוא נכנס לשירותי הבנות.
פתחתי את התיק בידיים רועדות, לא האמנתי למה שהיה שם. 
היה שם כרית פלוצים, עכבר צעצוע שלט אפקטים ועוד הרבה דברים שלא ממש הבנתי למה הם משמשים, זה היה פשוט אדיר! רציתי להיקרע מצחוק על זה שיש לי את כל זה ועוד בכלל על זה שרוני הביאה את כל זה לניו יורק. ניסיתי למנוע מכל מיני צחקוקים מאיים לצאת וכשלבסוף נרגעתי מצאתי לכרית הפלוצים שימוש נהדר, אני עדיין לא מאמינה שאני מחזיקה ביד שלי כרית פלוצים!
טמנתי את הכרית פלוצים בתוך כיס המכנסיים שלי בשקט בלי כל ציוץ והחזרתי את שאר הדברים לתיק והנחתי את התיק על כתפי.
הסתכלתי במראה לשנייה, הסתכלתי על הצמה המושקעת שרוני עשתה לי, אולי כדאי לפרק אותה, בחיים לא הלכתי עם צמה שכזאת ואולי היא תזהה אותי בפזור, תמיד כשאמא ניסתה לעשות לי תסרוקות כמו צמות ודברים כאלו הייתי צורחת עליה, לא הייתי אוהבת צמות, בגיל מסוים לאחר מותו של אבי התחלתי להתנגד.
פירקתי לאט לאט את יצירתה היפה של רוני וכשראיתי את השיער שלי פזור הצטערתי על כך שפירקתי את הצמה, אבל נראיתי יותר אני.
הסתכלתי על הדלת…
נשמתי עמוק…
וכל שאר הדברים שקרו מאחורי הדלת קרו כל כך מהר….

אני ועומרי לא הפסקנו לצחוק! זה היה כל כך מצחיק שעומרי אפילו לא הספיק להצטער על עזיבתה של רייצ׳ל כשיצאה בזעם מהמסעדה. ״כל זה קרה בשלושים שניות״ מלמל עומרי מספיק ברור מתחת לכל הצחוק שלו והתחלתי לצחוק חזק יותר, אנשים במסעדה הסתכלו עליינו כאילו נפלנו מהשמיים, ועד שאחד המלצרים לא גירש אותנו מהמקום לא הפסקנו לצחוק. 
אני ועומרי ניסינו להירגע מהצחקוקים שלנו ואז בשקט המוחלט שהיה אחרי הסערה עומרי דיבר קלושות בקול צרוד ״תזכירי לי מה קרה שם?״
״היא התחילה לצרוח עליי שאני שטן קטן ונפל עלייה חתיכת העוגה שהיא החזיקה ביד״ התחלתי שוב לצחקק בחוסר רצון ״ואז מעדתי על המזלג שהיא הפילה ושפכתי עליה את המים שלי ושכשהיא ישבה היא הפליצה״ אני ועומרי פרצנו שוב בצחוק בלתי פוסק.
״אל תשכחי שהיא קיללה אותך באנגלית״ צחקתי כמו משוגעת.
״איך לא סיפרת לי שהיא מדברת במבטא בריטי?!״ 
״חשבתי שזה טבעי!״
״בחיים לא היה לה מבטא בריטי!״ 
צחקנו וצחקנו וצחקנו בלי סוף ולא ניראה כאילו עומרי הצטער על הפרידה, אך שאני די משוכנעת שהוא קצת עצוב, חבל לי שעשיתי דבר אכזרי כמו זה, אבל האמת שהרוב עשתה רייצ׳ל… די זה לא תירוץ, לפחות היה מצחיק.
לאחר כמה דקות הקבוצה נכנסה ואז אני ועומרי היינו בשליטה מלאה.
״את מרגישה בסדר זואי?״ שאלה אותי המורה בדאגה ״אני הרבה יותר טוב…״

״את גדולה!״ צרחה רוני בחדר שלנו, שמעתי אותה צוחקת  מהאמבטיה בדיוק כמו שאני ועומרי צחקנו. ״תודה רבה זואי״
״הכל בשבילך״ חייכתי ויצאתי מהאמבטיה כשאדים חמים מלווים אותי.
התחיל לרדת החושך ופתאום הרגשתי כבדה, אולי כל העניין עייף אותי יותר מידי. 
״אני חושבת שאני אלך לישון״ פיהקתי מעט וסימנתי לרוני להסתובב כדי שאוכל להתלבש. ״כבר?״
״כן״ לבשתי במהירות את הפיג׳מה שלי והחלקתי אל תוך המיטה שלי.
לאט לאט נעצמו לי העיניים וראיתי באופן קלוש את רוני מעמעמת מעט את האורות לשינה. ״לילה טוב זואי״.
״לילה טוב..״ לחשתי במאמץ להגיב ולאט לאט נרדמתי.

באמצע הלילה שמעתי צעדים על השטיח שבחדר ובאופן נורא מטושטש יכולתי לחוש במותניי מגע חמים.
״אתה סהרורי…?״
״לא״ הוא הגיב לי ״ואני מודע לכל מה שאני עושה״ הלחישה שלו עשתה לי צמרמורת באוזני ומרוב ריתוק לשינה לא היה לי די כוח, מגעו ליטף את מותניי.
״לכי לישון, יש יום ארוך מחר״ הוא נתן לי נשיקה בצוואר וחזרתי לישון בלי כל מעשה או תחושה.