זאתי מהרחוב – פרק 29
בהיתי בפתק הצהוב במשך כל הלילה, למרות שלא ממש ראיתי בחושך מה שכתוב, אבל שיננתי את מה שהיה שם לפחות עשרים פעם. ׳מחר בשעה שמונה מאחורי בית המלון׳.
זה קשה ממש להירדם כשמחשבות מציקות, ואפילו כשאני בעבר… טוב, עשיתי דברים נוראיים (שאני לא רוצה ממש להזכיר אותם), הם לא הציקו לי בלילה כמו הפתק הקטן הזה.
השעה שתיים בלילה, איך זה שבהייה ממושכת בפתק קטן יכול להעביר כל כך הרבה שעות, ׳מחר בשעה שמונה מאחורי בית המלון׳… בשעה אחת עשרה כשרוני תיכננה לישון, היא התלוננה בקולי קולות לפחות כל חמש דקות על זה שאי אפשר לישון עם רעשים כאלו חזקים ברקע, אבל היא בכל זאת ישנה, והיא צודקת, אנחנו בניו יורק עכשיו, בניו יורק הצלילים הקבועים שאפשר לשמוע הם מוזיקות מעומעמות, רעשי מכוניות, צפירות, צעקות וכל מיני דברים דומים. אבל משהו ברעש הזה כבר נחקק לי בזיכרון כשהייתי קטנה, נולדתי פה, והרעש הוא כלל לא מה שהפריע לי.
המיטה הפכה להיות בכל דקה יותר ויותר לא נוחה, כשהבנתי שכבר אין טעם לנסות לישון, קמתי בכבדות מהמיטה והסתכלתי מסביב, אין לי ממש מה לעשות, לקום באמצע הלילה זה כמו עינוי של שיעמום רצוף, אתה ניתלה בין שינה לעוררות ואתה לא מצליח לנוח גם אם היית ממש מנסה.
השעה שלוש בלילה, גיששתי בחושך את דרכי אל השידה, כל המתנות שלי היו מונחות שם.
הרגליים היחפות שלי השתפשפו עם השטיח הפרוותי והאדום שכיסה את הריצפה וההרגשה הייתה נעימה. העברתי את ידי בין שקיות המתנות שהונחו בשורה מסודרת על השולחן.
ידיי נעצרו על שתי שקיות, אחת גדולה ואחת קטנה. בעירפול ידעתי אילו מתנות הם.
אני שלפתי מהשקית הקטנה את הבושם, הנוזל היה ורדרד ונוצץ בחושך. אני חושבת שפעם ראיתי את דודה שלי שמה את הבושם, היא השפריצה ענן באוויר ונכנסה אליו בעיניים עצומות, וגם הניחה קצת על מרפקי ידייה ובצווארה. עשיתי אותו דבר בשקט, ניסיתי לדמיין את הענן של הבושם כשהשפרצתי אותו כדי שאוכל להיכנס לתוכו, הרגשתי רסיסי מים נופלים עליי, חשבתי שזה מספיק אבל בכל זאת ניסיתי לשים קצת בצוואר. אחר כך שלפתי מהשקית הגדולה את התיק איפור, הגודל העצום של התיק, (או יותר נכון, מיני מזוודה, קופסא) הפחיד אותי. פתחתי אותו ו׳קליק׳ גדול נשמע. כל מיני מברשות בכל מיני גדלים וצורות היו בקופסא, שיכולתי להישבע שראיתי פעם בחנות אומנות, וגם כל מיני תבניות קטנות עם אבקת צבעים, בכל מיני צבעים, אני משוכנעת שזה צלליות, גם סומק ומסקרה ועיפרון לעיניים ואיליינר… והייתה אפילו מראה במכסה הנגדי. לא ציפיתי שאשתמש בכל זה יום אחד, אני גם לא אשתמש.
על המראה היה תלוי פתק, צהוב. נבהלתי מהפתק, הייתי בטוחה שזה מסם, אבל הכתב היה שונה.
׳אף פעם לא מזיק להשקיע בעצמך׳. זה עורר בי גיחוך, להשקיע בעצמי לא תלוי באיפור הזה, אבל בכל זאת איכשהו הערכתי את זה מאוד, חשבתי שאולי כדאי שבכל זאת אשתמש בזה לפגישה שלי עם סם, אבל אני כנראה אראה מגוחך, לצבוע את הפנים שלי לא יעזור בכלום.
השעה ארבע לפנות בוקר ואני עדיין ערה… אם אנסה לישון עכשיו אולי בכל זאת אוכל לנוח שלוש וחצי שעות, בדקתי שהשעון שלי מכוון לשעה שבע וחצי, נכנסתי למיטה שוב פעם, הפעם המיטה הייתה נוחה יותר, ועכשיו נרדמתי במחשבה שיהיה מחר בבוקר טוב.
צלצול קולני העיר אותי ונפלתי מהמיטה בכאב, היד שלי גיששה מהריצפה אל השידה הקטנה שליד המיטה שלי, הצלצול הפסיק אבל הוא המשיך להדהד לי בראש. המיטה של רוני הייתה ריקה, היא בטח כבר ירדה לארוחת הבוקר כמו כולם, מוזר שהיא לא העירה אותי.
צחצחתי שיניים ושטפתי פנים, הרחתי שהבושם עדיין עטף אותי, רציתי לתלוש את הריח ממני, פתאום פחדתי שסם יקלוט את הריח ממני, כאילו הוא כלב גישוש מאומן, הרי הבושם הוא ממנו, שמחתי שהחלטתי לא להתאפר. זה באמת יהיה מוגזם.
לבשתי את מכנסיי הג׳ינס השחורים והמשופשפים שלי מגפיים גבוהים, גופייה לבנה ואת הכובע גרב האהוב שלי, רק כשפתחתי את החלון של החדר הרגשתי כמה קר והבנתי שאני צריכה ללבוש משהו חם יותר, לבשתי מעיל דק שלהפתעתי דווקא חימם מאוד, וגם כפפות.
עוד חמש דקות שמונה, ואני עדיין מרגישה לא מוכנה, אני לא רוצה לצאת, אבל משהו גרם לי לצאת מהחדר. נכנסתי למעלית והופתעתי לגלות שהיא שקופה, בחיים שלי לא הייתי במעלית כזאת, ואני חושבת שזה היה יכול להיות כיף לרדת במעלית כזאת עם לא הייתה לי חרדה כזאת גדולה מהמראה שאני מתרחקת מהקומה שלי יותר ויותר…
הלובי היה מפוצץ באנשים, חיפשתי יציאה אחורית, הכניסה הייתה מהודרת, עם שומרים בחוץ והכניסה הסתובבה באופן קבוע, ראיתי בצד שמאל את הכניסה לחדר אוכל, התרחקתי ממנו, פחדתי שאחד מהחברים שלי יצאו ויראו אותי, או סם. למרות שאני די בטוחה שסם כבר במקום שהוא רצה שניפגש.
בקצה של החדר הוצב דלת רחבה שהיה אפשר לפתוח אותה בדחיפה. מעל הדלת היה כתוב ׳יציאת חירום׳ בארבע שפות שונות, בדקתי מסביבי שאף אחד לא רואה ודחפתי את הדלת והיא נפתחה לרווחה, כשיצאתי מהמבנה אוכזבתי לגלות שמצאתי את עצמי בין פחי זבל גדולים, סגרתי מאחורי בקפידה את הדלת ואז קול מוכר מאחורי גרם לי להסתובב.
״היי״ סם עמד מולי בבגדים חמים ועבים יותר משלי, הוא נראה כמו סוג של דובי.
״איך את הולכת בבגדים כל כך דקים?״ הפנים שלו גרמו לי לטיפת ביטחון ומשכתי בכתפיים באדישות, אבל לא הצלחתי להסתיר את החיוך ״תקרא לזה התרגלות״
החיוך כעת עלה על הפרצוף שלו, מה שגרם לי להרגיש פחות בנוח. ״טוב, אז את מוכנה ללכת?״
״לאן?״ שאלתי בהסתקרנות, הוא לא ענה לי, הוא פשוט סימן לי לבוא אחריו, הלכתי אחריו באי רצון.
״עוד לא ענית לי לאן אנחנו הולכים! אני מדברת אלייך אדוני!״ לרגע הוא עצר ויכולתי להדביק אותו בהליכה וראיתי את הפנים המרוצות שלו מכל הסקרנות שהייתה מלאה בי.
״אולי תרגעי? אנחנו עוד מעט שם״ הוא המשיך ללכת לאיטו, השתיקה שהייתה בנינו בזמן ההליכה הייתה מבחינתי מביכה, אבל הוא לא נראה לחוץ במיוחד, למען האמת זה די עצבן אותי.
״זהו זה, הגענו״ העיניים שלי שכבר שקעו למחשבות לא הבינו עד עכשיו איפה אנחנו עומדים, היינו באמצע גבעה קטנה כזאת שלמרות הקור והעונה הייתה מכוסה בדשא ירוק, באמצע ההר היה עץ ערום מכל עלה אבל ענפיו היו גדולים ומרשימים ובטח שגם גודלו, ומתחת לעץ היה כבר מוכן מראש שמיכת פיקניק עם כל מיני מאכלים ושתייה.
״אני מקווה שאת רעבה״ הוא אמר בקול טיפה ערמומי.
״בשביל מה כל זה?״ אמרתי בנימת קול מופתעת שלמזלי הפכה את השאלה לנעימה יותר.
״ל….יום הולדת שלך?״ הוא אמר תוך כדי התיישבות.
״מצחיק מאוד, היום הולדת שלי היה אתמול״ את החיוך שלו היה קשה לו להסתיר ולמרות שהוא ניסה להיראות כאילו באמת לא התכוון הוא היה מרוצה מעצמו במיוחד ״אה…. טוב נו, לא נורא״
הוא סימן לי להתיישב והוא מזג לשנינו שוקו. שנינו שתינו בשקט, פחדתי לדבר לכן שתיתי במשך רצוף עד שלרוע המזל נגמר לי השוקו בכוס, ניסיתי למשוך את הזמן בהעמדת פנים כאילו השוקו לא נגמר ואני עוד שותה, אבל לפי הפרצוף המשועשע של סם הבנתי שהוא כבר קלט אותי.
״טעים לך האוויר?״ הנהנתי והנחתי במהירות את הכוס בבושה ״מאוד״.
שתיקה ארוכה שררה בנינו עד שחשבתי על שאלה. ״מאיפה אתה מכיר את המקום הזה?״
הוא נאנח לרגע ואז כעבור שתיקה ארוכה שפחדתי לשבור הוא התחיל לדבר ״פעם כשהייתי קטן אח של אבא שלי היה נוהג לטייל בעולם והוא לקח גם מידי פעם אותי ואת אבא שלי לכל מיני מקומות, הוא עבד בתור טייס״ בשלב הזה של הסיפור הוא השפיל את עיניו מטה ולא העז להסתכל לי בעיניים.
״פעם אחת הוא הטיס אותנו לניו יורק, אני זוכר שאבא שלי היה ממש נרגש, הוא כבר ממש רצה ללכת לראות את פסל החירות, להסתובב בטיים סקוואר… את יודעת, דברים כאלו, אבל דוד שלי התעקש לקחת אותנו למקום אחר, לפה״ הוא הסתכל מסביב בדיוק כמוני ״אני לא יודע למה אבל המקום הזה היה ממש מיוחד בשבילו, כמובן שזה לא עניין אותי בתור ילד קטן, אבל ממש נהננו פה״ הוא הרשה לעצמו לחייך קצת ואז המשיך בסיפור שלו ״יום אחרי שחזרנו מניו יורק, הוא היה צריך להמשיך לטוס במטוס שלנו, והמטוס שלו התרסק ו…הוא מת״ כמובן שבתור אחת שלא ממש רגישה, התייחסתי לזה כמובן מאליו ״תן לי לנחש…. קראו לו סם?״ השאלה הזאת גרמה לי להצטער כי הייתי ממש לא רגישה וחסרת התחשבות, אבל להפתעתי הוא חייך ואפילו קצת צחק ״לא. קראו לו סיימון״
פי נפער בתדהמה ״זה לא השם שרצית שכולם יקראו לך ככה?״ הוא הנהן, כנראה שהיה לו טוב שמישהו סוף סוף יודע את הסיבות למעשיו ״והמעיל עור? זה הז׳קט שדוד שלי נהג ללבוש כשהוא טס״
חייכתי, פתאום הבנתי, אולי הוא באמת מגעיל וניסה לעשות כל הזמן רושם, אבל הדברים שייצגו אותו כבן אדם נואש כמו שם לא נכון או מעיל שכל הזמן הלך איתו היו מסיבה לא נכונה.
״אההה… אוי רגע! אתה נפלת איתו לבריכה באותו מסיבה״ הזיכרון הזה גרם לי לרחם עליו טיפה. ״כן, אבל הוא בסדר, כלור לא הורס בגדים את יודעת״ הנהנתי.
״את יודעת שאת ילדה ממש מיוחדת?״ הסומק עלה לי לפרצוף אבל הצלחתי להישאר די אדישה. ״למה אתה מתכוון? זה שאני חזקה יותר ממך לא אומר שאני חזקה, זה אומר שאתה חלש״
״לא!״ צעק סם בהתגוננות ״התכוונתי לזה שאת ילדה באמת מיוחדת, את מצחיקה, את מוכשרת… ואת באמת שונה משאר הבנות…. ומה זאת אומרת חלש?! אני הרבה יותר חזק ממך!״
ההערה האחרונה השאירה אותי צלולה, נשבעת שיכולתי להתעלף, אני טומבוית לכל העדות ופושעת במשטרה, לא באמת חשבתי שמישהו ירגיש ככה לגבי. ״היית מת, אני מפילה אותך בנשיפה!״
״נראה אותך!״ הוא קם בקפיצה ואני אחריו, הוא התקרב אליי לאט לאט ולא זזתי ממטר, לבסוף כשאפו התנגש בשלי, הוא נעצר, הרגשתי איך חמימות מתנקזת אל לחיי, זה היה מביך אבל היה בזה גם משהו מצחיק. ״רוצה להתחרט?״ הוא שאל אותי בלחש אזהרה ״ממש לא״.
סם עמד להתקיף אותי עם הידיים שלו אבל תפסתי אותם מלמעלה והפכתי אותם אל גבו והוא נאנק מכאב. ״שחררי!״ הנדתי בראשי לשלילה ״לא ממש מתחשק לי״
״טוב״ הוא גנח לרגע ״אז כנראה שאצטרך לעשות את זה בדרך הקשה״ לפני שהבנתי מה קרה רגלו נפגשה בשלי ומעדתי בחוסר שיווי משקל והידיים של סם שהשתחררו מעט מאכיזתי הפכו אותי ארצה והוא ריתק את ידיי כך שלא יכולתי לזוז, פניו היו קרובים כל כך לשלי שנשימתו הקרה מלאת האדים מילאה את פניי. ״מה תוכלי לעשות עכשיו?״
הדשא שהתחכך בראשי היה מלא טל וכולי הייתי רטובה, ההרגשה לא הייתה נעימה במיוחד.
חייכתי מהאפשרות הקלה, בכוח התרוממתי כשידיו של סם עדיין מרתקות את ידיי וכל משקלו נעשה פתאום קל כאשר הוא היה זה שמרותק על הריצפה ואני מעליו ״אני חושבת שזו אפשרות טובה.״
הוא לא הצליח להתרומם כמוני, הוא ניסה בכל הכוח והתפתל אבל לא הצליח.
צחקתי בקול משועשע והוא זעף פנים ״עוד לא ניצחת״
״אווו אני ממש מפחדת, מה כבר תעשה?״ פניו סרקו את כולי כאילו כבר ידע מראש מה הוא יעשה, לאט לאט חיוך ערמומי עלה על פניו מה שגרם לי לחשוש. ״מה…?״
פתאום ידיו נשלפו במהירות מאחיזתי ואצבעותיו ליטפו לאט לאט את הבטן שלי. צחקקתי בחוסר רצון וידיי נחלשו מעט בכאב. ״מה אתה עושה…? די!״ הוא התחיל לדגדג אותי במהירות ואני נרתעתי אחורה בישיבה אבל סם לא מתנתק ממני והוא ממשיך לדגדג אותי עד שנפלתי על גבי והוא מעליי.
״די!״ הוא המשיך לדגדג אותי בלי רחמים ובאופן קלוש ראיתי את חיוכו הגדול. ״לא ממש מתחשק לי״
הוא חיקה אותי בטון הקול וצחקק מעט. ״בסדר ניצחת תעזוב אותי כבר!״ דחפתי טיפה את משקלי הצידה ושנינו התגלגלנו במורד הגבעה, כשהצחוק הרם של שנינו מכסים את הרעש הרגיל של ניו יורק שכבר בשבילינו לא נשמע. בפלא פתאומי נעצרנו וקלטתי בזווית עיניי שסם שוכב לידי מנסה להפסיק לצחוק כמוני ״ז…זה לא היה פייר!״ אמרתי בקול רועד וצחקקתי מעט.
״תשתקי, ניצחתי אותך בהגינות״ הינדתי את ראשי לשלילה ״לא נכון״
״כן נכון״
״לא נכון״
״כן נכון״
״טמבל״
״מטומטמת״
״ערס!״
״תסתמי!״
״לא רוצה!״
במהירות הוא השליך את ידיו אל מותניי והצמיד את עצמו אליי ובלי כל הסכמות שפתיו התנגשו בשפתיי.
הנשיקה התמשכה במשך זמן כה רב שבראשי לא יכולתי לספור, זה הרגיש כמו נצח, ידייו עטפו אותי בחום, וכאשר התנתקנו מהנשיקה, הוא הטמין את ראשו בתוך שערותיי ליד אוזני השמאלית וקולו מעולם לא נשמע לי ברור יותר כשהוא אמר:״אני אוהב אותך״
תגובות (4)
וואו.
זה מושלם !!
סוף סוף המשכת !
תמשיכי ומהר ,
אני נשבעת לך שעוד שניה אני משתגעת.
יאללה יאללה לעבודה (;
ללאא!! שלא יגמר!!!! תמשיכי!!!
לא לא לא
לא לגמור!!!
חחח רק אתמול רציתי לכתוב לך "מה קורה איתך?"
ואז אני כזה "נעע יש לי הרגשה שהיא כבר כתבה המשך"
וצדקתי!!!! חי חי
הפרק היה ממש מעולה!
אבל זאת רק אני או שהכול זרם מהר מידי?
כול המריבה ואז ישר הנשיקה… האמת שדיי אהבתי את המהירות הזאת, כאילו הוא לא שאל אותה או משהו כזה אלה ישר תפס אותה ונישק אותה. את זה אני אהבתי!!
ולא כמו שאר הבנות שכותבות "והוא מתקרב, ומחייך, ונושם!!!! אעאעאעאעא" חפרת!!! חחחח
יותר אהבתי את שלך!!! :)
האמת שזה אפילו לא מפתיע!
יאללה אחות, פרק מעולה! אין אין הם חמודים שאין כמוהם!!
אז אממ חיוני שאני אגיד פה המשך?
ווהו כיף לשמוע שאתם רוצים של אפסיק את הסיפור חחחח (;
אני סיימתי את הפרק הבא עכשיוווו וואי זה לקח הרבה זמן.
וכן טלי זה חיוני שתגידי המשך כי אני צריכה שמישהו יעזור לי לפחות לטפח את האגו הקטנטן שלי! חחחח סתם סתם XD