זאתי מהרחוב – פרק 28

קמתי הבוקר מטושטש, עיניי בקושי עוד התרגלו אל קרני השמש וכבר שמעתי באוזניי שהיו מלאות בערפל קריאות וצרחות. ״מזל טוב זואי!״
חיוך קטן עלה על פניי אבל לאט לאט הבנתי שהם עשו בדיוק ההפך ממה שביקשתי,
לא סבלתי אף פעם לחגוג את ימי ההולדת שלי. אף פעם לא אהבתי את זה כי כל נסיון לחגוג היה כישלון חרוץ, לא היה לנו די כסף למותרות כמו מתנות או לנסיעות נחמדות, לאט לאט מסיבות היום הולדת נשכחו אצלנו בבית וגם אם זכרנו אותם העדפנו להשאיר את המחשבה לעצמנו, הזמנים אף פעם לא ממש השתפרו כדי שנוכל לחגוג.
סם יותם ורוני עמדו מולי במרחק של גפרור קטן עם עוגה קטנה ביד ונר עליה, בשולי החדר קלטתי שדנה ישבה באדישות על ספה קטנה אדומה ובוהקת ולא הסתכלה אפילו על המתרחש, קפצתי שפתיים והתעלמתי כאילו בחיים לא היית שם.
״נו?״ העירה אותי רוני מהמחשבות ״את עוד ישנה? תבקשי משאלה וכבי את הנר!״
הסתכלתי לצדדים, לא היה לי חשק להניע אפילו עפעף, בבטן שלי התרחשה מהומה גדולה שעמדה להתפרץ בכל רגע, ואני לא מתכוונת לקיא, אני מתכוונת לרגשות עזים.
שניות ארוכות בהינו זה בזה בעוד הם ציפו שאכבה את הנר, על פניי הייתה ארשת של כלום, הם בטח חשבו שאני מביעה משאלה, לפתע בלי שום החלטה מוקדמת קפצתי על רגליי ונכנסתי לשרותים.
כעבור שניות שבהם נעלתי אחריי את הדלת היטב נשמעו דפיקות עזות של כולם סרבתי לענות להם וכעבור שניות ספורות נשמעו הצרחות. ״זואי תצאי משם מיד!״ קולו של סם נשמע מעל של כולם והוא היה מאיים לא פחות. לפתע נשמעה דממה ארוכה ובנקישת פתיחת המנעול של הדלת מבחוץ, הדלת נפתחה ברעם על ידי דנה. ״כמה צומי את דורשת ביום הולדת שלך״ אמרה דנה באדישות בעודה מסובבת את המברג בידה האחת ובידה השנייה את הידית של הדלת וכמה מברגים.
עיניי נפערו למראה התדהמה. ׳דנה אשכרה יודעת מה זה מברג׳ חשבתי לעצמי והתאפקתי לא לומר זאת בקול רם. לפני התפרצות הצחוק שלי סם משך את דנה לאחור והוציא אותה מארשת האדישות שלה בזמן שכמה מברגים עפו באוויר. ״זואי מה יש לך?! זה יום ההולדת שלך ואת עדיין מתעקשת לא לחגוג אותו? אני מצטער אבל דנה צודקת זה באמת צומי!״ סם הסתכל עליי במבט נוזף והחזרתי לו מבט כעוס. ״אני לא רוצה צומי! אני פשוט לא אוהבת לחגוג את יום ההולדת שלי! וכבר הסברתי לכם את זה״
התיישבתי על הרצפה בשתיקה מחכה לתגובה שלהם אבל אף אחד לא ענה, אולי הם חיכו שאני אענה או אולי כי חשבו על דבריי במחשבותיהם אבל למי אכפת, השקט היה מותח מספיק כדי להבין שאין לי כל ראש לזה, למרות שפתאום הבנתי שאולי יהיה נחמד לחגוג לשם שינוי את היום שנולדתי, למרות שמאז שאבי מת לא ראיתי כל סיבה לחגוג זאת או מה כל כך חשוב בחגיגה כזאת.
לא עניתי לו, רק בהיתי בעיניים החומות הכהות שלו ושתקתי, רק חצי שנה עברה ואני כבר פגועה מכל הכיוונים ובכלל לא עומדת בלחץ שבבית הספר, אולי הגיע הזמן לוותר, אני גם ככה ידעתי שלא אחזיק מעמד בבית ספר הזה מהיום הראשון, אם אני שם כבר חצי שנה זה בכלל מרשים, אולי כדאי לעצור בשיא.
לפתע השתיקה נשברה בצלצול מוזר שאף פעם לא שמעתי, מן מנגינה שיוצרת בועות באופן קבוע והוא מעורב עם מוסיקה מוזרה. רוני סם ויותם חייכו בן רגע כאילו הוא הצלצול הגואל שהוציא אותנו הרגע משיעור ורוני נאנחה ״לאמא שלך יש טיימינג מעולה!״ קראה רוני בהקלה והסתכלה על יותם
״אמא שלי…?״ מלמלתי בחוסר הבנה מוחלט.
״לכי תדעי! אולי זאת ירין״ אמר יותם גאווה וגיבה את אחותו.
סם הרחיב את חיוכו ומשך אותי במהירות מהרצפה עם ידו האחת, נאבקתי להשתחרר מידו אבל הוא לא הרשה לי ומשך אותי בכל כוחו מחוץ לאמבטיה.
בסוף בחוסר אונים הוא דחף אותי על המיטה הרחבה שבבית מלון ושחרר בכאב את ידו.
״אחח היד שלי!״ המוזיקה המעצבנת המשיכה להתנגן וגיליתי בעיניי שהמוזיקה חוזרת על עצמה שוב ושוב מתוך הלפטופ, שהוא כנראה של רוני.
רוני לחצה על כפתור ירוק בעזרת העכבר שהיה על צג המחשב ותמונה ברורה של אמא שלי הופיעה על המחשב, וכך גם תמונה שלי, עדיין שרויה על המיטה, של סם, שעדיין נאנק מכאב, של רוני שהופיעה בשולי המצלמה, של יותם ושל דנה שחזרה לשבת על הספה האדומה הבוהקת בשעמום והפעם עם מברג ביד.
״אמא!״ קפצתי בשמחה מהמיטה בזמן שהתמונה הברורה של אימי זזה על צג המחשב.
״היי מתוקה״ חייכה אמא שלי והסתכלה היישר על המסך.
״היי!״ צרחתי בהתרגשות והסתכלתי גם כן על המחשב, ובעזרת התמונה הברורה שלי שמתחת לתמונה של אימי ראיתי עד כמה שיערי מבולגן והתחלתי לסרק ולסדר אותו באצבעותיי.
״מזל טוב חמודה״ ארשת הפנים שלה נשארו אותו דבר בזמן שאמרה זאת.
זה כל כך הפתיע אותי, אפילו יותר ממה שעשו לי הבוקר, הייתי בטוחה שזה חלום עם לא היה לי עוד כל כך כואב מהאחיזה של סם, הוא חזק יותר ממה שהוא נראה…
״אמא…״ מלמלתי בבלבול והסתכלתי הצידה.
״זה בסדר״ אמרה בטון מרגיע, שתינו הבנו אחת את השנייה בלי לדבר. הלחץ שבכתפיים ש,לי נעלם וחיוך קטן נפרש לי על הפנים, ה׳בסדר׳ הזה אמר:׳זה בסדר זואי, את יכולה לחגוג׳
השתיקה הצומרנית של החגיגה נשברה, ואני חושבת כמה מזל שיש לי את החברים שלי כי אחרת אולי לעולם לא הייתי חוגגת את יום ההולדת שלי.
״חבל שאני לא יכולה להיות איתך עכשיו,״ אמרה אמא שלי בשקט שהאיכות הגרועה של המצלמות לא עזרה לה להסתיר את הדמעות לעומת שלי. ״אבל אני מאחלת לך מזל טוב יקירה, ושתהני בניו יורק״
לפתע נזכרתי באיש השמן מהאוטובוס שפגשתי אתמול בלילה, רציתי לשאול את אמא בקשר אליו אבל היססתי.
״אמא…״ אמרתי בלחש בזמן שדמעותיי עצרו מלכת מהמחשבה על האיש.
״יש איזשהו בנאדם, שפגשתי אתמול, והוא אמר לי…״
המסך שעליו אמא שלי הוצגה לפתע הוקטן ונדחק לצד הצג ולידו באותו גודל מסך הופיע תמונה עם שם מוכר שאני מכירה וכבר לפי התמונה ידעתי מי זו.
״זו ירין!״ קרא יותם בשמחה.
רוני שמסתבר שישבה לידי כל הזמן הזה לחצה עם העכבר על הסימן שעונה על שיחות וכעבור כמה שניות של חושך על הצג הקטן הופיעה ירין לצד הצג שבו עדיין הייתה אמא שלי.
״ירין!״ צרחתי בהתרגשות יתרה ונראה כאילו דנה כבר הייתה חסרת סבלנות לצרחות שלי.
״מזל טוב מהממת שלי!״ קראה ירין באותה מידת התרגשות, בדרך כלל אני שונאת שהיא קוראת לי ׳מהממת׳ או ׳מושלמת׳ או ׳כפרה׳ או כל כינוי אחר אבל הפעם די שכחתי לכעוס.
״תודה!״ אמרתי באי נוחות יתרה, לא ידעתי איך ממש להגיב, אבל לפי הפרצוף של אמא הנחתי שזה בסדר. ירין כנראה קלטה שאמא שלי בשיחת וידאו לכן היא התיישרה על כיסאה וחייכה.
״שלום מג״ ירין שהגיע אליי הביתה פעמים רבות כבר הרגישה בנוח לקרוא לה בשמה הפרטי.
״שלום ירין מה שלומך?״ אמא שלי אילצה את עצמה לחייך יותר, אני מכירה את הפרצוף המאולץ שלה.
״בסדר גמור תודה רבה״ירין חזרה אליי והושיטה אל המצלמה שקית יפה של מתנות שאוכל לראות.
״כשתחזרי לישראל יחכה לך הפתעה! מתי אתם חוזרים?״ שאלה ירין בתימהון.
״בעוד שבוע אני חושבת״ אמרתי בהיסוס וראיתי את יותם מאחוריי שנהנה להסתכל על אחותו כל רגע.
״מעולה! אני מקווה שהשבוע יעבור במהירות כי אני כבר רוצה לראות את כולכם!״
צרחות של ילדים קטנים נשמעו ברקע ואפילו אמא שלי יכלה לשמוע אותם ״אה… אני חייבת ללכת, נדבר אולי מחר, מזל טוב זואי!״ קראה ירין והמסך שלה נעלם בקול בליעה.
המסך של אמא שלי התרחב ויכולתי לראות את החיוך גדל מרגע לרגע.
״טוב אני לא אפריע לכם, תעשו חיים בניו יורק, and Zoe" פנתה אליי באנגלית.
"don't forget to smile!" ואז שיחה התנתקה. המשפט הזה העלה בי אוטומטית חיוך, זה היה משפט שאבא שלי נהג לומר לי, וגם אמא שלי נהגה לומר זאת מפעם לפעם, אבל מאז שהכל השתנה היא לא העזה לומר זאת יותר.
אכן הרגשתי שדברים משתנים היום, כמו נס, כאילו יש משהו באמת מיוחד ביום הזה שנולדתי, כאילו כל יום קבוע בשנה הדברים משתנים לטובה, למרות שזה אף פעם לא קרה לפני כן.
רוני סגרה את הלפטופ וגררה את הכיסא שלי לצד השני כדי שאוכל לראות את כל שאר החברים שלי שישבו מאחוריי על המיטה הגדולה שלי (חוץ מדנה כמובן שעדיין ישבה על הספה).
״אם לא אכפת לך אנחנו רוצים להמשיך״ אמר סם בשקט שכנראה התחיל לחשוש אחרי האחיזה החזקה שלי. הנהנתי.
כל אחד שלף מתנה, ארוזה בנייר צבעוני או אפילו בשקית. אפילו דנה שכבר נראתה פחות אדישה.
״איזה מתנה את רוצה לפתוח קודם?״ שאלה רוני באיפוק וכולם דחפו אליי את המתנות קרוב יותר לפרצוף, צחקקתי בשעשוע ובחרתי את של דנה, היא נראתה מופתעת כמו כולם ׳הגרוע להתחלה׳ חשבתי בשקט.
פתחתי את המתנה ולא הופתעתי מהמתנה. ״ערכת איפור…״ ניסיתי לחייך קצת בנימוס, אבל האמת ראיתי את זה כעלבון. ״תודה״ דנה הנהנה קלות והמשיכה לשחק עם המברג שלה עד שנמאס לה והניחה אותו.
״עכשיו… של יותם!״ הכרזתי ונגעתי בשקית הכחולה קלות ופתחתי אותו.
בתוך השקית הייתה שרשרת עדינה עם תליון של שעון שנראה ישן מעט (זה בטח הפואנטה).
״אפשר לפתוח אותו״ אמר יותם והראה לי את הלחצן הקטן שעל השעון. לחצתי קלות ובנקישת השעון נפתח, ראיתי שאפשר לשים בו. ״תודה יותם, זו שרשרת יפה״ הוא הנהן טיפה והשפיל את מבטו במבוכה. שמתי את השרשרת על צווארי והמשכתי ״עכשיו של רוני!״ רוני לא נראתה נעלבת שבחרתי בה קצת לפני אחרונה. הושטתי את ידי אל המתנה ופתחתי אותה בעדינות, הרגשתי שלפי הכובד שזה משהו שביר.
פחות או יותר צדקתי, בתוך השקית הייתה קופסא עטופה היטב בקופסאות היו אוזניות שנראו די איכותיות, ויקרות. לפתע נזכרתי במשהו, קצת לפני שבועיים אני ורוני עברנו ליד חנות מוצריי חשמל וממש התרשמתי מהאוזניות הגדולות והשחורות שהיו בתצוגה. ״אלו בטח אוזניות ממש טובות, הייתי יכולה לשמוע איתם מוזיקה כל היום״ הייתי בטוחה שרוני לא שמעה אותי, כי היא הייתה ממש עסוקה בסריקת טאבלט כתיבה חדש, אבל מסתבר שהיא שמעה ואפילו זכרה.
האוזניות היו אדומות ול שחורות והן היו מדהימות ללא ספק. ״תודה רבה רוני!״ קראתי בשמה וחיבקתי אותה בהתרגשות.
לאחר דקות ארוכות שבהן מדדתי את האוזניות והנחתי אותן במסודר על צווארי כשכתפיי תמכו בהם, כיחכוך של סם הפריע לי. ואז נזכרתי במתנתו. ״אה כן״ אמרתי והנחתי בזהירות את המתנה של רוני.
״האחרון ולא חביב״ אמרתי בצחוק קטן וסם באופן ילדותי הוציא לי לשון ובאותו הזמן הושיט לי את המתנה. הוצאתי לו לשון חזרה ופתחתי את המתנה בכמה שיותר אדישות.
זה היה סתם בושם, לא משהו שאני ממש מתעסקת בו אבל השתדלתי להישאר מנומסת. ״תודה״ אמרתי בשקט. בתוך השקית הלבנה הבחנתי לבסוף בפתק צהוב וקטן, הושטתי יד אל השקית כדי להוציא את הפתק וקראתי את המשפט הקצר שוב ושוב ושוב.
נבהלתי ממה שהיה כתוב.
״מה כתוב שם?״ שאלה רוני, התעלמתי מהתשובה שלה, הפרצוף של סם והחיוך שלו בלעו אותי מבושה. ״כדאי שאכבה את הנר כל עוד הוא דולק״ אמרתי בקול רם כשראיתי שהנר שעל העוגה הקנה עוד דולק עם להבה קטנה, ביקשתי את הבקשה שלי וכביתי את הנר