זאתי מהרחוב – פרק 27

״תודה רבה שטסתם בחברה שלנו, אתם מוזמנים לשחרר חגורות ולקחת את חפציכם, אנא ודאו שלא שחכתם כלום, המשך יום נעים ותודה.״
״thank you very Mach that you…."
פתחתי את עיניי למשמע הקול שברמקול, קמתי בתנוחה שונה מאיך שהייתי בה לפני שהתחלתי לישון, לא זיהיתי היכן אני והמקום נראה שונה, אז קלטתי בזווית עיניי שראשי מונח על חזהו של סם וראשו המנומנם של סם עצמו הונח על ראשי.
הזזתי את ידיו ממותניי ונתתי לראש הכבד שלו ליפול על המושב שלי בזמן שקמתי.
״איי!״ נאנק סם בכאב.
״הפעם האחרונה שאני יושבת לידך״ רטנתי במלמול והנחתי את תיקי על גבי.
לראשונה נשמתי את האוויר הקר של ארץ מולדתי,
היה קר מהרגיל אך אני אוהבת את מזג האוויר הזה, ניו יורק… לא פחדתי ממנו כעת כמו שפחדתי ממנו בהתחלה, הייתה אווירה טובה יותר מהאווירה שנדדה כשעזבתי את הארץ, אווירה של פחד וחוסר מודעות, פה הרגשתי כבר בטוחה ויודעת להבאות, הרגשתי שכלום לא השתנה, כאילו הכל קפא בזמן שעזבתי והמשיך כשהגעתי, אותו מזג אוויר קריר ואותו שקט מנומס אבל גם חצוף בו זמנית שאפשר למצוא רק בניו יורק.
״את מתרגשת?״ שאלה אותי רוני כאשר גיליתי שעל פרצופי מרוח חיוך גדול אך עייף.
״מאוד, התגעגעתי״ הלכתי קדימה יותר עד שער יציאת הנתב״ג, הובלתי את כולם, זכרתי את שדה התעופה הזה, כאילו לא עברו שנים בכלל, בחוץ חיכה לנו למקהלה אוטובוס, המורה לשירה דיברה עם הנהג והתיישבנו.
התיישבתי ליד רוני, הסתכלתי על הנוף החשוך שיכולנו לראות מהאוטובוס, ניו יורק היא ממש עיר שלא נחה, עיר עם מכוניות ואורות, לא יכולתי להירדם, הבהייה הממושכת שבחלון סיפקה לי צפייה כמו טלוויזיה טובה, לעומתי רוני נרדמה במהירות.
שעות רבות עברו עד שהגענו למלון, הערתי בעדינות את רוני וסימנתי לה להתקדם, הלכנו בשקט אל דלת האוטובוס עד שלפתע נהג האוטובוס נאחז בידי וסובב אותי אליו.
״Excuse me sir what are you doing?" שאלתי אותו בבהלה וניתקתי בחטף את ידי מאחיזתו.
הוא בחן אותי בשתיקה " ?you are not the child of Usher and Meg"
"h….h…how do you know?" שאלתי אותו בחשש.
הנהג הזקן צהל בצחוק והסנטר הכפול שלו רטט "Zoe is back! I can't believe it! Meg is here to?!"
הרגשתי איך הכל מסתחרר סביבי, מי זה הבנאדם המסריח הזה?! קפאתי במקום בלי מענה, ידיי צמודות אל גופי.
״זואי! אנחנו מחכים לך״ אמרה המורה לשירה, היא לקחה את ידי והורידה אותי מהאוטובוס.

נכנסנו לחדר המלון, כל אחד אל חדרו, הייתי צריכה לפרוק את המזוודה שלי אבל הייתי מרוסקת.
״את לא מסדרת את הבגדים שלך?״ שאלה רוני בתמיהה שצפתה בי צונחת על המיטה שלי.
״לא… אני אסדר מחר בבוקר״ פיהקתי והנחתי את ראשי על הכרית.
הרגשתי את הכאב ראש המוזר הזה שאני מרגישה תמיד שנייה לפני שאני ישנה ואת הטשטוש שבעיניים, ראיתי את רוני מוציאה כל מיני דברים מהמזוודה שלה, שקיות עם דברים שלא הצלחתי לראות.
״מה כל אלו…?״ שאלתי בישנוניות.
״כלום זואי… תלכי לישון.״ רוני כיבתה את האור וכבר לא יכולתי לראות כלום.