זאתי מהרחוב – פרק 2: התחלת השנה

היום הראשון ללמודים הגיע, כולם מתרגשים ומוכנים ללמוד עד קצות נשמתם את אומנויות הבמה, כמובן שגם לומדים בתיכון שיעורים רגילים כמו מתמטיקה גיאוגרפיה ועוד, אבל לאף אחד זה לא אכפת.
״איזה כיף אני כל כך מתרגשת!״ אמרה לי דנה תוך כדי הליכה מהירה וסידור השיער.
״תעזבי כבר את השיער שלך בואי נלך לראות באיזה כיתה אנחנו!״ משכתי אותה אל הלוח הגדול שבו היו כותבים את ההודעות החשובות, וגם פעם בשבוע חילקו שם את עיתון בית הספר, הכל היה ערוך ומזומן לתחילת השנה החדשה. עברתי עם אצבעותיי על הרשימה הארוכה של כל תלמידי התיכון עד שהגעתי למספר 52 ו-53.
״מה כתוב שם?! תני לי לראות!״ דנה דחפה אותי והסתכלה בהתרגשות על הכתוב.
״רוני! אנחנו ביחד באותה כיתה!״
״אני יודעת!״ התרגשנו מאוד על הבשורות עד שלא ראינו מי עומד מאחורינו.
״שלום שלום!״ זה היה סיימון, האמת שהשם האמיתי שלו הוא סם אבל הוא חושב שסיימון זה שם מגניב יותר ושזה עושה יותר רושם.. פחחח תאמינו לי שלא, הוא תמיד מסתובב עם אותו מעיל עור השחור שלו ומתחיל עם כל דבר שזז פחות או יותר.
״יואו סם! עכשיו הזכרת לי למה כל כך רציתי ללכת לחופש! כדי לא לראות את הפרצוף שלך״ סם החזיר אליי מבט עוקץ ״דבר ראשון, זה סיימון! דבר שני, אני בטוחה שבתוך תוכך התגעגעת לפרצוף היפה שלי״ הוא אמר וליטף לי את הראש כאילו אני ילדה בת עשר.
״ומה איתך דנה מיי ליידי? התגעגעת אליי?״
״הו סיימון בחיים לא תשתנה״ דנה גררה אותי הרחק מהלוח, אכן, סיימון היה בלתי נסבל.
הוא חושב שרק בגלל שיש לו שיער מושלם וחיוך ראוותני ואיזה מעיל עור שהוא לובש כל יום הוא מושך בנות?! כל כך לא, אולי בנות שהוא לא מכיר.
השיעור הראשון היה שיעור משחק, אני הכי אוהבת את שיעור משחק, דנה אוהבת יותר את שירה ואני לא מאשימה אותה, בחיי שיש לה קול מושלם, וזה לא רק כי היא תמיד אומרת את זה, אני אוהבת לשיר מתוך תחביב.
כיתת המשחק היתה הכיתה שהכי אהבתי, היא הייתה כיתה מרווחת וגדולה עם מראות מסביב והמון תחפושות ואביזרים שנמצאים בתוך קופסאות שמפוזרים ברחבי החדר, וגם יש מושבים כאלו כאילו אתה ממש בהופעה ושם אנחנו תמיד יושבים, לפעמים אנחנו גם יושבים על הרצפה.
״שלום לכולם, ברוכים הבאים לכיתת המשחק, אני רואה פרצופים חדשים וחלק מוכרים, אבל אני בטוחה שנכיר את כולם בהמשך״ הקול של המורה למשחק העיר אותי מהמחשבה. ״למי שלא מכיר אותי אני דפנה…״ למרות שאני אוהבת את השיעור משחק אני שונאת מאוד את המורה דפנה, היא נורא קשוחה ולא נחמדה, וכשהיא מעוצבנת ממש לא כדאי להתעסק איתה, אבל כשהיא במצב רוח טוב היא יכולה להיות ממש נחמדה, הפכפכה כזאתי, כנראה בגלל זה היא מורה לדרמה.
הזמן חלף די במהירות, עברו כבר חודשיים בערך, אני ודנה השקענו בלמודים יותר מתמיד (מה שממש לא מתאים לנו ובטח לא לדנה) וגם השנה הייתה כיפית יותר מבדרך כלל.
״קדימה דנה אנחנו חייבות ללכת לשם!״ ניסיתי לשכנע אותה להכנס לסטודיו ריקוד, היינו צריכות ללכת לשם כדי ללמוד את התנועות לשיר שאנחנו נשיר בתחרות הבית ספרית, וחוץ מזה תמיד סיקרו אותי לדעת איך נראה הסטודיו, בגלל דנה אף פעם לא נכנסתי לשם, ובכלל המורה לריקוד נורא מסקרן אותי, אני תמיד רואה אותו רק בהפסקות, יש לו גלח ענקי מצד שמאל ובצד השני יש לו פוני ויש לו גם פירסינג על הגבה…
״אבל אני לא רוצה להכנס לשם! בטח ממש מסריח שם״ אוי דנה והדרמטיות שלה….
״אני בטוחה שממש לא ככה שם, אל תשכחי שאנחנו בתיכון יוקרתי, בטח שומרים שם על סדר מופתי וריח טוב, אל תדאגי נו..״ גררתי אותה אל הסטודיו, הוא היה פשוט מדהים!
הוא היה גדול יותר מהאולם של שיעור משחק ומשל השירה יחד וגם הוא היה הרבה יותר צבעוני משאר הכיתות, כל קיר היה צבוע בצבע שונה ושמח וגם היו שם המון ציודים כאלו ותלבושות, וגם היתה מראה ענקית שכיסתה קיר שלם. ״איזה יפה כאן!״ אני אמרתי בהתלהבות.
״אני שמח שאהבת״ אמר המורה לריקוד, היה לו קול עבה וחמים כזה, פתאום שמתי לב שהתספורת שלו די נחמדה…. ואפילו הפירסינג… מה אני אומרת?! ״אני עיצבתי את המקום, חשוב לי שיהיה נעים ויפה במקום שאני עובד״ חייכתי אליו, הוא דווקא נחמד. ״חוסר טעם…״ ירתה לעברי דנה.
אני ודנה עמדנו בשורה, היו שם כל הילדים שאנחנו לומדים איתנו שירה, זה לא הרבה ילדים בערך חמש עשרה…. אחד מהם היה סיימון…. הו כמה שאני שונאת אותו, נדמה לי שאני לא היחידה, אולי כל הכיתה! ״שלום לכולם, אני עומרי, חלק מכם מכירים אותי כי יש כאלה שלומדים בכיתה שלי וכאלה שלא….״ עומרי… זה שם חמוד… ״…. אני החלטתי לעשות כיאוגרפיה לא קשה, עכשיו תזכירו לי איזה שיר אתם עושים?״ המורה לשירה חייכה אליו ״ החלטנו לבצע את השיר ׳זהב שחור׳ של אריק אינשטיין, זה תחרות שירים ישראלים״ למורה לשירה קראו נעמה, היא אישה טובה וחייכנית, היא אוהבת נורא את שירי ישראל אבל היא גם כמובן מקבלת שירים באנגלית (אין לה הרבה ברירה….) .
עומרי סידר אותנו בצורה כזאת שהבנים הם שורה אחת מאחורה והבנות בשורה אחרת מקדימה. ״מה עם התלבושות שלנו?״ שאלה דנה, זה בטח הדבר היחידי שמעניין אותה.
״אל תדאגי, אתם תקבלו אותם בסוף החזרות, ויהיו לנו מספיק חזרות בזמן האחרון״ המשפט האחרון של עומרי המיס את החיוך של דנה ופניה היו קודרים במשך כל החזרות. הצעדים היו מאוד פשוטים אבל עדיין בכל משך החזרות לא הצלחתי להתרכז…
פתאום נשמעה אזעקה חזקה של מכונית…. באמת חזקה.
עומרי הסתכל מחוץ לחלון ״שיט! זה המכונית שלי! אני עוד מעט אחזור!״ עומרי יצא בריצה מהחדר והוא לא חזר, אנחנו חיכינו לו הרבה מאוד זמן ונשארו לנו חמש דקות עד סוף השיעור. ״טוב… אולי כדאי שבדקות האחרונות שנשארו לנו ננצל את הזמן ונתאמן על השיר״ שרנו עד תום השיעור, קיוותי שעומרי יופיע עד אז אבל הוא לא הגיע,
הצלצול נשמע וכולנו יצאנו להפסקה,
איפה הוא?