זאתי מהרחוב – פרק 15

הוצאתי במהירות את הטלפון מהמטען שלי, מיהרתי לבית של זואי,
לבקש סליחה אתם יודעים.
אני בדרך כלל אחת כזאת שהולכת עם התחושות בטן שלה, והתחושות בטן שלי אמרו לי שמשהו לא בסדר אצל באופיר הזה, אבל זה גרם לי להתרחק מזואי, ואני חושבת שזה ממש לא בסדר… איך התעלמתי ממנה רק בגללו? זה לא אפשרות אפילו!
אני סובבתי את המנעול של הדלת ולפתע קול עבה עצר אותי,
״לאן זה?״
הסתובבתי, זה היה אבא שלי, הוא ישב על הספה בסלון וקרא עיתון,
״אני הולכת לחברה״ אמרתי בשקט ופתחתי את הדלת,
״איזו חברה?״ הוא שאל בחשדנות,
״זואי״ אמרתי במהירות, קיוויתי שהוא לא ישמע,
״מי זו?״ הוא לא זכר אותה,
״זאתי שבאה אליי לפני כמה שבועות… לעשות את העבודה בשירה?״ ניסיתי לרענן את זכרונו,
״אה כן, זאתי עם המבטא והבגדים המלוכלכים״ הוא סיכם את דבריי.
״אני לא חושב שכדאי שתלכי״ הוא אמר לבסוף והמשיך לקרוא בעיתון.
״למה…?״ סגרתי אחריי את הדלת של הבית והלכתי כמה צעדים קדימה כמו ילדה נזופה,
״כי אני ואמא שלך דברנו על הילדה הזאת ואנחנו לא ממש חושבים שכדאי שתסתובבי איתה, בטח אין לה מספיק כסף לבגדים כי היא מבזבזת הכל על סיגריות״ אמר אבא שלי מבודח, כנראה ניסה לספר בדיחה ״עדיף שתסתובבי יותר עם דנה ותתרחקי ממנה״
הרגשתי צביטה בלב, צביטה כואבת במיוחד, היא הכאיבה לי והתפשטה בכל הגוף, הוא חימם לי את הדם ופתאום כאילו הכו אותי עם שוקר חשמלי, הרגשתי מעוצבנת ומלאת מרץ.
״איך אתה יכול להגיד את זה על זואי?! היא הילדה הכי חמודה שפגשתי וזה שאין לה הרבה כסף כדי לקנות בגדים לא אומר שהיא לא ילדה טובה, ואיך אתה בכלל מעז להגיד לי להסתובב יותר עם דנה כשאתה בכלל לא פגשת אותה והיא חברה שלי עוד מהגן!״
אבא שלי קם בבת אחת בצורה מאיימת והניף אצבע ״את לא תדברי ככה לאבא שלך!״
״אם אתה יכול לדבר אל זואי איך שבא לך אני אדבר אלייך איך שבא לי!״ אמרתי במהירות ויצאתי מהבית.
״את בצרות צרורות רוני!״ שמעתי את אבא שלי קורא מהצד השני של הדלת ״צרות צרורות!״

אני חייבת לציין לטובתם של ההורים שלי שהם תמיד חינכו אותי לא רע, אני רואה זאת בהשוואה לדנה שההורים שלה לא כמו שלי תמיד מפנקים אותה,
ההורים של דנה גרושים, מה שתמיד גורם להורייך אי נוחות וכנראה גם תחרותיות על דנה, מבחינת דנה זה בסדר גמור ואין לה שום בעיות, היא אף פעם לא דיברה על זה או בכתה על זה, היא אפילו אוהבת את זה, לא מספיק גם ששני ההורים שלה עשירים מאוד ככה שיש לה שני בתים גדולים, שני חדרים, פי שניים מתנות ביום ההולדת (שהיא גם ככה מקבלת הרבה) ופי שניים יותר פינוקים,
דנה כבר לא יודעת להסתדר בעצמה, למזלה יש לה ראש, אחרת הציונים שלה היו בביוב ממזמן.
ההורים שלי בדיוק ההפך, אומנם הם לא תמיד היו שם כי היו עסוקים, אבל הם ללא ספק היו הורים טובים, הם לימדו אותי את ערך הכסף, שגם עד כמה שזה מפתה (ותאמינו לי שזה מפתה) כסף לא גדל על עצים ואי אפשר לבזבז כמה שרוצים, הם לימדו אותי לשמוח בחלקי, ואני מודה ושמחה שיש לי על הרבה דברים לשמוח, אבל הדבר שבעיניי הכי חשוב שהם לימדו אותי, זה להלחם על הדעה שלך,
על מה שאתה אוהב.
להילחם גם כשכולם אומרים לך שזה שגוי,
זה בעצם מה שאני עושה עכשיו,
אני נלחמת על זואי.

רצתי אל הבית של זואי במהירות האפשרית, ירין הסבירה לי בטלפון באופן…. איך אפשר לומר את זה בעדינות? עילג במיוחד, איך להגיע לבית של זואי, אבל בסוף הגעתי…
ברוך השם.
זה לא בית גדול, אפילו מאוד קטן, הוא נמצא בתוך בניין בקומה האחרונה, פתאום הבית שלי נראה גדול (זה בית פרטי כזה, ליד הבית של חברים שלי הוא נראה קטן, ברצינות)
אישה בת ארבעים בערך פתחה לי את הדלת, כנראה אמא של זואי, היא הכניסה אותי הביתה והראתה לי איפה החדר של זואי, הדלת של החדר הייתה סגורה, אני פתחתי אותה בעדינות,
זואי ישבה על כיסא והיא בהתה בצג של המחשב, היא לא הזיזה אפילו את העכבר, יש זמנים כאלו…
״זואי?״ בבת אחת כשאמרתי את שמה היא הסתובבה, ולאט לאט עלה על הפרצוף שלה חיוך.
״היי רוני״ היא אמרה לי והסתובבה עם הכיסא,
״היי״ אמרתי בחזרה והתיישבתי מולה על המיטה,
״תקשיבי…. אני מצטערת על מה שקרה… סתם הגזמתי…״
״זה בסדר״ היא קטעה אותי ״באמת שלא קרה כלום״
״אוקיי״ אמרתי שקט, לא ציפיתי שתסלח כל כך מהר,
״היי״ היא שברה את השתיקה ״את רוצה לישון אצלי היום? נלך מחר בבוקר יחד לבית הספר״
חשבתי לרגע, אבא שלי בטח יהרוג אותי, אבל יכול להיות שאמא עוד לא יודעת על מה שקרה עם אבא, אולי היא גם תהיה יותר סלחנית,
״אני אשאל״ אמרתי לזואי והתקשרתי לאמא.
״רוני׳לה!״ שמעתי את קולה של אמא מהצד השני של הקו,
״מה שלומך?״
״אה… בסדר אמא, תגידי אני יכולה לישון היום אצל חברה?״
״אצל מי?״ היא שאלה בטון קצת יותר נמוך
״אצל זואי״ אמרתי באופן חד.
שתיקה.
״אמא?״ ניסיתי לראות עם היא עדיין חיה,
״כן… בטח שאת יכולה, אבל תלכו לבית הספר ותחזרי אחרי זה ישר הביתה בסדר?״
הנהנתי אבל פתאום קלטתי שהיא בטלפון והיא לא רואה אותי ״בטח אמא! תודה״
ניתקתי.
במשך כל הלילה אני וזואי ראינו סרטים ישנים שמסתבר שהיו כל הזמן בבית של זואי ובמשך שנים צברו אבק, הרבה אבק (לא מומלץ לאנשים חולי אסתמה לעבור ליד הסרטים הנ״ל).
ראינו סרטים בסגנון של ״west side story" ״מרי פופינס״ ודברים כאלה ישנים.
כשהסתכלתי על זואי גיליתי שהיא ישנה, אני גררתי אותה לחדר שלה והנחתי אותה על המיטה שלה, אוף איזו כבדה!
אני נשכבתי במיטה שזואי ארגנה לי ואני לאט לאט נרדמתי…

״קומי כבר יא׳עצלנית!״ צרחה עליי זואי בהיסטריה,
״תרגעי זואי עוד לא צריך ללכת לבית ספר עכשיו רק שבע״ אמרתי והתהפכתי על הגב לצד השני של המיטה ועצמתי עיניים שוב.
״לא רוני!״ צעקה עליי זואי ״השעה הייתה שבע כשהתחלתי לנסות להעיר אותך, עכשיו השעה שמונה!״
אני קפצתי ממקומי כמו במסדר ״אני אהרוג אותך אם את משקרת לי!״
״תראי בעצמך!״ היא נתנה לי שעון מעורר,
השעה הייתה שמונה.
״שיט! אנחנו לגמרי נאחר!״ צרחתי והתחלתי להתארגן מהר כמו שלא התארגנתי בחיים,
כשסיימתי להתארגן ושמתי את התיק על הגב, הלכתי לסלון ושם ישבה זואי שלווה,
״מה השעה עכשיו?״ שאלתי אותה והסתכלתי על הצג של הטלפון שלי,
השעה רק שבע וחצי!
״את עבדת עליי!״ צרחתי עלייה.
זואי צחקה מרוצה מעצמה ״השעון המעורר שהראתי לך תקוע על השעה שמונה כבר ארבע שנים״
״מעצבנת אחת…״ סיננתי לעברה וישבתי לידה על הספה.

השיעור הראשון שלנו להיום היה שיעור שירה, ומכיוון שעוד התאמנו על השיר שלנו בתחרות בית הספרית, היינו צריכים להתייצב בסטודיו הריקוד, שם לימד אותנו עומרי את הכיאוגרפיה.
״כמה זמן אפשר ללמוד לתחרות אחת?!״ התלוננה זואי כשהתמקמנו במקומנו.
״תקחי את זה בתור שיעור חופשי, אנחנו לא עושים כלום״ ניסיתי לעודד.
זואי נאנחה ״אבל זה הבעיה, אנחנו לא עושים כלום, אנחנו סתם עומדים פה ועושים קולות רקע בזמן שדנה שרה, אני כבר מעדיפה לתקוע את ׳מנת ההפתעה׳ של הקפטריה בגרון שלי….״
זואי המשיכה עם התיאורים המוגזמים שלה בזמן שאני חשבתי על משהו אחר… עומרי,
לא יכולתי להסיר ממנו את העיניים, ולו לרגע….
״הלוווו! כדור הארץ לרוני!״ קראה זואי,
״מה…?״ שאלתי והמשכתי להסתכל על עומרי,
זואי החריכה אותי עם ידיה להסתובב אליה, פרצופה היה מופתע מאוד והיא חייכה בהתרגשות תוך כדי.
״מה?״ חזרתי על השאלה.
״את אוהבת את עומרי…״ היא אמרה בשקט.
״לא נכון תשתקי!״ אמרתי והסתכלתי הצידה, לא יכולתי להראות לה שאני מסמיקה,
משום מה אני מרגישה על עומרי משהו שונה ממשה שהרגשתי לכל שאר החברים שלי שדנה שידכה לי… (היא הרגישה ממש ׳מחויבת׳ לשדך לי חבר כי היא חשבה שאני בודדה וערירית…) כשהסתכלתי עליו כל פעם הרגשתי איך מהלב שלי יוצאים אלפי פרפרים שכבר משתוקקים לצאת, ההרגשה הייתה מדהימה ומסחררת… אבל למה היא כל כך כואבת…?
דנה נכנסה ביני לבין זואי, היא עמדה ביני לבין זואי בכיאוגרפיה, והחיוך הגדול שהיה לה על הפרצוף הפתיע אותי.
״ממה את כל כך מרוצה…? את יודעת מה? אני אשאל את זה אחרת…. מה את מתכננת?״
החיוך של דנה גדל ״את מכירה אותי טוב מה? אל תדאגי, עוד מעט תגלי״ היא אמרה וישרה את מבטה קדימה.