זאתי מהרחוב – פרק 12

״אוקיי תלמידים״ התחילה המורה לדרמה את השיעור.
״היום אנחנו נעשה תרגיל שאני קוראת לו: ׳מי ישרוד׳ , בתרגיל כל אחד יצטרך לעמוד מול מישהו שנבחר בהגרלה,
מה שקורה בעצם ששני האנשים שאתם תרצו לגלם נמצאים על מטוס שעומד להתרסק, ובמטוס נשאר מצנח אחד, אתם צריכים לשכנע את הקהל שיהיה מולכם, למה לכם מגיע לקבל את המצנח האחרון ולא להתרסק יחד עם המטוס.״
היא בחנה את כולנו והמשיכה
״אתם צריכים למצוא לדמות שלכם משהו יחודי לו שאיתו תצליחו לשכנע אותנו, יש לכם עשר דקות לחשוב על מה ואז אנחנו נתחיל בהגרלה״
אני רוני וירין התפצלנו לכיוונים שונים בחדר כדי שכל אחת תחשוב לבד על רעיון מקורי,
אוקיי זואי… תחשבי… את צריכה רעיון מקורי ונוגע ללב שבו תשכנעי את הצופים לבחור בך!
את צריכה להיות משכנעת… לא חולה…. זה צפוי מידי… אני צריכה משהו סטרילי יותר…
אני יודעת! לא זה לא רעיון טוב…. רגע רגע רגע זה עולה לי! זה ירד שוב….
אני יודעת! ועכשיו באמת!
״אוקיי תלמידים הזמן עבר, אנחנו נתחיל בהגרלת הזוגות״
לידה הונח כובע של קוסמים, אביזר שהיה בארגז ובתוכו הוכן מראש דפים מקומטים שבכל אחד היה כתוב שם של תלמיד אחר, המורה הוציאה כל פעם שניים והקריאה את השמות.
״ירין מול רוני..״ ירין ורוני הסתכלו אחת אל השנייה מרוצות, זה יהיה קרב קשה.
״סם מול דנה״ סם ודנה החליפו מבטים.
״והזוג האחרון…״ היא אמרה במתח והוציאה את שני הפתקים האחרונים.
״אופיר מול זואי״
גורל אכזר!!!! אתה אוהב לשחק בי יותר מידי!!!!
אופיר חייך אליי כאילו הוא זכה בלוטו ואני שלכתי אליו חצי חיוך.
״סם ודנה, אתם יכולים להתחיל״ דנה וסם קמו והתיישבו על הרצפה, על הרצפה היה מסומן בסלוטייפ צורה של מטוס שהיינו בעצם בתוך המטוס לשחק ולשכנע את הצופים, דנה התיישבה בצד אחד וסם בצד השני.
״אז תגידי לנו דנה, למה את רוצה את המצנח האחרון?״
היא נאנחה, אני חייבת לציין לטובתה שהיא שחקנית טובה ״מה כבר אוכל להגיד? נשלחתי במטוס הזה כדי להגיע לבית החולים, שם היו אמורים לטפל בי, גילו אצלי מחלה שעוד לא זוהתה ושם בבית החולים המתקדם היו אמורים לבדוק אותי, אבל מה זה משנה כבר… כנראה שכבר שם לא אוכל לחיות, אז מה זה ההבדל בין מוות פה או בבית החולים?״ מה אמרתי לכם? צפוי, אבל היא באמת משחקת טוב.
״סם. מה לך יש להגיד?״ שאלה המורה את סם.
סם כחכך בגרון, הוא כבר תכנן נאום ״החיים שלי מאושרים, אני לא יכול להתלונן, יש לי משפחה, אישה שאוהבת אותי ואני אותה ואפילו ילדים, שניים ליתר דיוק, לאחת קוראים תמר ולשני יותם…״ הוא גיחך בסוג של תענוג כמו שאנשים מסופקים עושים ״אני בדרך חזרה מהעבודה שלי, העבודה שאמורה לתת לי מספיק כסף כדי לתת לילדים שלי את המתנות שהם כל כך רוצים ליום הולדת שלהם, טוב נו אז אנחנו לא משפחה עשירה, אבל העבודה הזאת שנתנו לי מחוץ לארץ הייתה אמורה לספק אותנו, בבקשה, תנו לי את המצנח האחרון כדי שאוכל לתת לילדים שלי את היום הולדת הכי טוב שלהם ולא לתת לאישתי לפרנס את הילדים האהובים שלנו לגמרי לבדה״
התלחשויות נשמעו באולם, כולם היו די משוכנעים מההסבר שלו, האמת שגם אני.
״לי אין אף אחד" המשיכה דנה כדי להגן על המצנח שלה ״אין לי אף אחד שאחגוג לו את יום ההולדת או שאתן לו מתנות, הוריי מתו גם ממחלה לא ידועה ונשארתי לבד במשך הרבה זמן, אני עזבתי אותם כשהייתי בת חמש עשרה בדיוק כשהם התחילו לחלות, זה קשה לי אבל אני רוצה לחיות, לעשות משהו עם החיים שלי סוף סוף״ דנה אמרה על סף הבכי,
עוד התלחשויות נשמעו באולם.
״את יודעת, אני למדתי משהו אחד בתור הורה״ אמר סם בביטחון מוחלט,
״את המשפחה שלך אף פעם לא עוזבים, ובטח שלא בשעת מצוקה, אז איך יכולת לעזוב את הורייך בזמן שכזה?״
דנה לא ידעה איך להגיב.
״את לא רוצה להגיב דנה?״ שאלה אותה המורה.
״אמ… אין לי כל כך מה להגיד…״
סם הסתכל עליה בניצחון מוחלט.
״אוקיי, אז החלטנו מי מקבל את המצנח״ קם אחד מהילדים ״מי שמקבל את המצנח הוא סם״
סם קפץ באושר ״כל הכבוד דנה״ הוא בא לחלוץ לה ידיים ״אבל תודי שהייתי טוב״
דנה בעצבנות הסתובבה על עקביה ובזמן הסיבוב שערותיה התנגשו בפניו והיא חזרה למקומה.
״אוקיי, עכשיו זואי ואופיר, תתחילו״
אני ואופיר קמנו, כל אחד התיישב במקום אחר על המטוס.
״זואי תתחילי בבקשה״ אמרה המורה והנהנתי אליה.
״אוקיי…״ אמרתי ונשמתי עמוק ״אני ומשפחתי נמצאים במשבר כלכלי נורא, ואני חסכתי הרבה מאוד כסף כדי שאוכל לקנות כרטיסים הלוך ושוב כדי לבקר את אימי שחולה מאוד, אמא שלי בודדה מאוד בבית הקטן שלה, אין לה אף משפחה מלבדי ואני גרה רחוק ממנה מאוד, אז נסעתי אליה, עד לא מזמן שמעתי שבעלי מת, הוא היה אמור להשגיח על ילדינו בזמן שאני הייתי בביקור״ עשיתי כאילו קולי רעד, אני חייבת הפעם להחמיא לעצמי ולהגיד שאני הייתי משכנעת מאוד.
״הם כעת בבית יתומים, שמעתי מפיהם בטלפון שהם מרגישים כאילו הם בבית כלא, ויש לי רק עשרים וארבע שעות בלבד להגיע לבית היתומים כדי לאסוף את ילדיי לפני שימסרו אותם למשפחה מאמצת, אז אני מתחננת מכם… בבקשה תתנו לי את המצנח, אני צריכה כולשהי תקווה לשמור על ילדיי טוב״
עוד התלחשויות נשמעו, רוני וירין סימנו לי שהייתי מצוינת והנהנתי להם בתודה חזרה,
אני הסתכלתי על אופיר שישב מולי והסתכל עליי.
״לא רע..״ הוא לחש אליי ״אבל תראי את זה״
הוא הסתכל על המורה באישור לדבר ופצח בנאום משלו.
״אני לא יודע מה אני עושה פה… באמת שלא, אני לא זוכר כלום מחיי, ובכל יום שאני קם מחדש בבוקר, אני שוכח את מה שקרה למחרת, אני תמיד מחזיק איתי די.וי.די שבו אני רואה אישה, בסרט היא מציגה לי את עצמה, ואומרת לי שאנחנו חברים, ושלמרות שאני לא זוכר אותה היא אוהבת אותי וחושבת עליי כל יום, רק אותה אני זוכר, אני לא זוכר למה אני פה על המטוס אבל אני כן יודע שמהטיסה הזאת אני אמור להגיע לאישה שבכל יום מחדש היא כל עולמי, זה היעד שלי״
הוא אמר בהתרגשות והוא הסתכל עליי בעיניים נוצצות, המבט שלו המיס אותי…
רגע! לא!
זה לא פייר מה שהוא עושה, אני יודעת שזה קטע מסרט!
אבל בכל זאת הוא עושה את זה יפה…
עוד התלחשויות נשמעו, נראה לי שאפילו ירין ורוני השתכנעו ממנו!
״בבקשה, אל תעשו את זה לילדיי! הם כעת צריכים אותי איתם יותר מכל ואני לא שם! אני מרגישה אשמה ואני מרגישה נורא ומי יודע לאילו ידיים של משפחה זרה הם יפלו!״ קמתי על רגליי בזמן הנאום, והתלחשויות התגברו.
״אני מבקש ממכם גם״ אמר אופיר וקם אחריי ״את המצנח הזה, כי מגיע לי לבנות לעצמי משפחה, אם האישה שאני אוהב, ולמרות כן הקושי אני זוכר אותה יותר משאני זוכר כל בן-אדם אחר״
״ומה יהיה לגבי ילדיי?! הילדים המסכנים, לא אוכל להשאיר אותן לבד״
כבר התחלתי להתעצבן על אופיר.
״ולגבי חברה שלי? היא מחכה לי אי שם והיא לא יודעת איפה אני, והפיסה. האחרונה שנשארה ממוחי יעלם…״ הוא חשב לרגע והמשיך ״ואני מבטיח לך שכאשר אגיע לקרקע אני אזעיק עזרה, אולי יצליחו לחלץ אותך״
זה ממש לא חלק מהתרגיל! אבל המשכתי.
״איך תזעיק עזרה כשאתה שוכח כל עשרים וארבע שעות את השם שלך?!״
״תאמיני לי שפרצוף יפה כמו שלך לא אוכל לשכוח…״ אמר אופיר ברכות וליטף את הלחי שלי.
כל הצופים עשו ׳אוווווו׳ ואני הרגשתי איך הרגליים שלי מתפרקות מרוב לחץ.
״צר לי אופיר, אתה נפסלת, יצאת מהדמות שלך, זה אומר שזואי יכולה לקבל את המצנח ואתה רשאי לטבוע בשקט וללטף לעצמך את הלחי״ אמרה המורה לדרמה וכולנו צחקנו.
בדיוק באותו הרגע נשמע הצלצול והיא הבטיחה לכל מי שעוד לא עשה את הקטע שלו, שירשום את הקטע שלו במחברת כדי שיזכרו אותו והם ימשיכו ביום ראשון.
זה היה סוף הלימודים, אני שמחה שיום שישי הגיע מהר, אני סוף סוף מחר אוכל לנוח.
״היי אמא חד הורית!״ מישהו קרא מאחוריי, זה היה אופיר,
״היי טמבל״ אמרתי באדישות
״למה טמבל?״ הוא שאל נעלב.
״כי מישהו ששוכח את השם שלו כל עשרים וארבע שעות הוא טמבל״
״זה לא טמבל, זה מקרה אמיתי״
״מאיפה לך? רק כי ראית את זה בסרט?״
הוא הרהר ״טוב… אולי, אבל עדיין תודי שאני שיחקתי טוב״
״כן עד שיצאת מהדמות שלך…״ אמרתי בלחש והסתכלתי על היד השמאלית שלו שנגעה בי.
״אבל התכוונתי למה שאמרתי?״
״מה זאת אומרת?״ שאלתי אותו, העדפתי כבר לשחק אותה מטומטמת ולהכחיש את מה שהוא אומר.
״זאת אומרת ש… אני אוהב אותך״ הוא אמר בלחש מספיק מובן שאשמע אותו,
והוא נישק אותי.