ושהכול ישרף – פרק 5

"ריס?" תהיתי. עדיין לא מבינה מה הולך, אבל לפחות אני מתחיל לעכל שאולי בכל זאת לא השתגעתי.
"אז זו הסיבה למהומה? חשבת שאני קאי?" גיחך. מה מצחיק את האידיוט הזה?
"קאי הוא אח שלי, אנחנו די דומים" , "די דומים? אתה ההעתק המושלם שלו" התפלאתי ונגעתי בכתפו בכדי לוודא שהוא אכן אמיתי. גופו הקשה מהמגע שלי.
"מעולם לא ראיתי אותך כאן" אמרתי. זה היה מאוד מוזר.
"אני שכבה מעלייך כנראה, וכשאני לא בשיעורים, אני מעביר את הזמן פה בגג, לא מסתובב בחוץ" הסביר. הם כל כך היו דומים אחד לשני, ההבדל היחידי היה באמת השיער, של ריס היה בהיר יותר.
"יש לי נקודת חן קטנה פה לצד הצוואר" הוא הצביע על השקע הימני בין העצם לצוואר, "לקאי אין אותה…דרך אחת להבדיל בינינו" הוא חייך אליי. הוא היה הרבה יותר נחמד ממנו.
הנהנתי בראשי לאות הבנה.
"אז עכשיו כשהבנת שאת לא משוגעת, איך את מכירה את קאי?" הוא הביט בי בשאלה. איך להגדיר את ההיכרות עם קאי? הוא לא היה נחמד אליי מי יודע מה.
"אני עובדת במכון אגרוף שהוא מתאמן בו, " עניתי בשקט.
"אז את גם בטח אותה הבחורה שעזרה לו" עכשיו זה מעט הפך להיות מביך, "תודה על העזרה,אם לא את סביר להניח הייתי נשאר הבן היחיד במשפחה עכשיו, הוא בטח לא אמר לך, הוא כל כך שונא להיות תלוי במישהו שהאגו מכרסם אותו" גיחך הבחור. עדיין הייתי בהלם מנימוסו של ריס.
"גם אתה מתאמן?" רציתי לברוח מהנושא של קאי, כי הוא ישר החזיר אותי לכל הפחדים שלי עם מאורעות היום.
"לפעמים, אני יותר מתעניין במירוצי מכוניות, אוהב את האדרנלין שזורם בעורקים כשאני מחזיק בהגה" בהחלט יכולתי לראות את הניצוץ בעינייו כשדיבר על המרוצים.
השיחה איתו גרמה לי לגמרי לשכוח על הבעיות שלי והדמעות כבר הספיקו להתייבש.
"אני יכול לדעת את השם של המצילה?" החיוך שלו היה כל כך שלוו ומרגיע, חיוך שנתן להרגיש שהכול בסדר.
"קים" עניתי.
"ובכן קים, תבואי לבקר.." הוא הרכין את ראשו, קד קידה כשחיוך לפניו ועזב את רצפת הגג. לקח לי קצת זמן לעכל ולשחזר את כל הפגישה איתו. מעולם לא נתקלתי בתאומים.
אבי שלחה אלף הודעות, מחפשת אותי.

"לאיפה נעלמת?"
"את רוצה מכות?!"
"את כל כך הולכת למות!"
"קים סיילנט, אם לא תעני לי, אני הולכת להלשין למאמן החתיך שאת דלוקה עליו!"

גיכחתי למראה ההודעות. משום מה השיחה עם ריס עשתה לי מצב רוח טוב.
בסיום יום לימודים, אבי הקפיצה אותי לבית לקחת בגדי ספורט ולאחר מכן נסענו לחדר כושר.
״יום שלישי יש יריד של השכבה, את זוכרת?״ אמרה בעודה מחנה את האוטו. לגמרי שכחתי מזה. אנחנו כבר ביום חמישי, זה קרב ובא.
״אח שלי עזר לי לאסוף המון מסיכות של דמויות קומיקס, הדוכן שלנו הולך להיות קטלני״ היא הייתה נלהבת. נכון, שכחתי שאנחנו שותפות לדוכן ביריד. הראש שלי היה לגמרי במקום אחר.
היא החנתה את הרכב וניגשנו למעלית של הבניין.
״אני יכולה להביא כל מיני חוברות קומיקס שכבר קראתי״ הצעתי. בתור אחת שהייתה מכורה לקומיקסים, וכל החדר שלנו עם לורה היה בקומיקסים בכל פינה, הגיע הזמן היה להיפרד מכמה חוברות. היא הנהנה בהסכמה.
״חשבת כבר למה תתחפשי בהלואין?״ תהתה. הראש שלי באמת קיפץ איפשהו בין בועה לבועה. לגמרי שכחתי גם מזה! סוף אוקטובר תכף מתקרב.
״אני הולכת להתחפש לפוייזן אייבי שהיא חברתה הטובה של הארלי קווין, ובגלל שאת החברה הכי טובה שלי, מציעה לך בהחלט להתחפש להארלי, תהיי חברה של ג׳וקר״ היא צחקה.
״חברה רק בלי ג׳וקר״ , ״את תמיד יכולה להציע למאמן בחדכש״ היא צחקה ותקעתי בה מבט מאיים ורצחני.
״אז מה דעתך על הרעיון?״ היא כמובן תמשיך להציק עד שלא תקבל תשובה. גלגלתי את עיניי.
״שיהיה״ עניתי והיא נראתה מרוצה.
האימון היה יחסית קצר אבל טוב, משמרת לא הייתה לי היום, לכן יכולתי לקחת את הזמן ולהתקלח כמו שצריך.
המלתחות היו ריקות, משהו שלא קורה הרבה, אבי נשארה לעבוד על עוד כמה תרגילי בטן עם אחד מהמאמנים האחרים שהיא הייתה דלוקה עליו, אבל כמובן שהיא הייתה הרבה יותר יפה, הרבה יותר כריזמטית ובנים נמשכו אליה. ולא כמו אצלי שהכול מסתכם בהיי וביי.
נכנסתי לתא ופתחתי את ברז המים. מים חמים החלו לזרום לכל אורך גופי ואדים כבדים החלו לכסות את כל צידי הזכוכיות האטומות ששימשו כדלתות וקירות הפרדה בין מקלחת למקלחת. המים כל כך הרגיעו, מיהרתי להוציא את בקבוקון השמפו מהתיק הרחצה שהבאתי עימי, והתחלתי לסבן את שיערי.
דלת המלתחות נטרקה, אך לא היה אכפת לי, התעלמתי והמשכתי להינות מהמקלחת. זאת בטח הייתה הרוח, זה קרה מדי פעם.
לפתע האור במקלחות נכבה ונעמדתי במקומי. למה נכבה האור?
אך ברגע שסגרתי את הברז, האור חזר. הפסקת חשמל? הגיוני לאור העובדה שמזג האוויר בחוץ לא נחמד במיוחד כלפי כל הקשור לחשמל. פתחתי שוב את זרם המים ושטפתי מעצמי את הסבון,
אך האור שוב נכבה והפעם החושך התלווה בצעדים.
מיהרתי לסגור את הברז והשתתקתי, ניסיתי להתרכז בשתיקה ולשמוע כל תזוזה ותזוזה.
מישהו התקדם בצעדים כבדים לכיוון המקלחות. לא היה לי את האומץ לבדוק מי היה, אך זאת בטוח לא אבי.
זה היה קול דריכה של נעליים גבוהות, סביר להניח של גבר. והצעדים עשו את דרכם לכיווני. השתנקתי, לא ידעתי מה לעשות וכיצד עליי לנהוג. צעדתי לאחור בשקט, עד שהקיר של התא עצר בעדי, הצמדתי את גופי אליו ותלשתי את המגבת מדלת הזכוכית שהפרידה ביני לבין אותו האחד שכבר נכנס לשטח המקלחות. הצמדתי את המגבת קרוב ככל שיכולתי לגופי. לא היה טעם לצעוק, אך הדחף היה מטורף. גופי החל לרעוד, בקושי עמדתי על רגליי. לא הוצאתי הגה מהפה מרוב שפחדתי.
האדים טשטשו את הראייה, אך הבחנתי בדמות גברית שהופיעה על יד הדלת של התא שלי וגרמה לדופק מוגבר בגופי. שוב יכולתי לשמוע את פעימות ליבי בקול בעודי משותקת לאותו המקום.
הדמות לבשה מעיל כחול ומכנס כהה. האדים החלו להתפזר לאט, חושפים את המסיכה הלבנה שעל פניו. הוא עמד שם וצפה בי. ואני? רציתי לצרוח, אך לא עזרתי אומץ. מה הוא הולך לעשות לי? האם זה הסוף שלי? אני אמות ולעולם לא אדע על מה. הדמעות לא יצאו למרות הדחף לבכות. הוא רק עמד וצפה בי, בלי לעשות כלום. נוכחותו פיזרה אימה על כל כולי וכל רגע הרגשתי שאני עלולה לאבד הכרה. הזמן עמד מלכת, אלו היו דקות בודדות אך הן נמשכו כנצח ואז דלת המלתחות נפתחה והמושיעה שלי הגיעה.
"קים!" צעקתה של אבי פיזרה את השקט ואת המתח וגרמה לאותה הדמות להיעלם.
"למה את בחושך י'מצחיקה?" היא הדליקה את האור וניגשה אליי.
"קרה משהו?" היא שאלה בהבעה מודאגת למראה גופי ההמום, "מישהו היה פה" פלטתי ולשם שינוי הצלחתי לקחת צעד אחד קדימה מהקיר.
"אין פה אף אחד" אמרה בטוחה לחלוטין.
"מישהו היה פה!" צעקתי בהיסטריה, יוצאת החוצה ומסתכלת לכל עבר. הכול היה ריק, כל פינה. איך זה הגיוני?!
"קים.." היא נגעה בכף ידי אך קפצתי לאחור, נרתעת מהמגע שלה. הרגשתי שאני משתגעת, שמישהו מנסה לגרום לי להשתגע במכוון.
"מצטערת..פשוט מישהו כיבה את האור בזמן שהייתי במקלחת.." הרכנתי את ראשי והיא חיבקה אותי, חיבוק מנחם.
"הלוואי והייתי מצליחה להסיר ממך את הפחד מהחושך הזה שמטרטר את הנפש שלך" אמרה אבי בצער.
לקחתי נשימה עמוקה וניגשתי לארונית שלי.
"את יודעת מה, עזבי, אני אתקלח כבר בבית, בואי אקח אותך הביתה, נראה לי נלחצת יותר מדי" אמרה אבי. כנראה שמצבי לא נראה מבטיח. באתי להוציא את התיק כשמתחתיו התגלה מכתב מחשיד במעטפה שחורה.
מישהו היה פה, ואני לא דמיינתי!