ושהכול ישרף – פרק 2

התעוררתי לבוקר גשום למדי, האמת שבניגוד לאנשים אחרים, אהבתי לקום בבקרים, לקום לפני הזריחה, כדי להינות ממנה כל יום עם קפה על עדן החלון.
הדבר היחיד שהרס את הבקרים שלי, היה הבית ספר. זה גרם לי לקלל את הבוקר.
אני אף פעם לא התלהבתי מהמראה שלי, מעולם לא ניגשתי למראה בבוקר ונראיתי כמו מיליון דולר.
בסרטים משום מה כולן קמות מאופרות, פנים חלקות, בלי שום עייפות. ואני? בהיתי בספל שבו עוד נשאר מהקפה, בהשתקפות שיער שטני בהיר מבולגן מקשרים, חייבת להזכיר לעצמי לא להירדם עם שיער אסוף. תחת עיניי שקים קלים, סביר להניח כי לא הספקתי לנוח מספיק, ופרצוף של זומבי מהלך.
הורדתי את חולצת הפיג׳מה וניגשתי למקלחת.
אין כמו מקלחת חמה בבוקר.
צעדתי אל תוך המקלחת, נרתעת מעט מהרצפה הקרה ופתחתי את הברז.
״קים, לא חיממת את המים״ נשמע קולה של אחותי ,לורה, וזרם מים קפואים שטף את גופי.
לעזאזל! מה חטאתי בעולם הזה?! אם הייתי יכולה לקלל בבית, כל השכנים היו כבר סוכלים אותי באבנים. תמיד אני חוזרת על הטעות הזאת. מה כל כך קשה לי לחמם את המים?!
יצאתי עצבנית מהמקלחת ולורה צחקה עליי אל תוך הכרית שלה.
״צחוקים״ סיננתי בציניות ברורה וזרקתי עליה את הכרית שלי.
״לא יכולת להזהיר אותי לפני?״
״ומונעת מעצמי את הבידור?״ היא חייכה את החיוך הזדוני שלה. שטן קטן.
היא הייתה רק בת שלוש-עשרה ולמרות שאהבה למרר לי את החיים ולעצבן אותי, אהבתי אותה מאוד.
היא קמה מהמיטה והחלה לסרק את השיער שלה. היא נראיתה בדיוק כמוני רק עם כמה שינויים קטנים.
שיערה שטני ארוך, עיניה כחולות, את הצבע היא ירשה מאמא לעומת זאת אני ירשתי את הצבע החום של אבא. מתחת לעין השמאלית שלה נקודת חן קטנה. למזלי לא ירשתי את הנקודת חן הזאת.
כיוון שהמצב הכלכלי לא היה בשמיים, חלקנו חדר אחד ומיטת קומותיים.
החיסרון היחיד בלחלוק איתה את החדר זה שהיא תמיד העלימה לי דברים או לקחה בהשאלה מבלי להודיע. לפחות במחשב היא לא נגעה, היא הייתה יותר מדי מכורה לסלולרי שלה.

״את יודעת את מי את מזכירה לי עכשיו?״ היא נראתה נלהבת. מעניין מה עכשיו עובר לה בראש.
״את מי?״ העמדתי פנים שזה מאוד עניין אותי.
״את רון ויזלי מהסרט השני, אחרי שהוא הקיא טונה של חלזונות״ היא צחקה במרץ. כבר אמרתי שהיא שטן?
גלגלתי את עיניי וניגשתי לצחצח שיניים ולסדר את המראה שלי לשל בן אדם לשם שינוי.
״פגשת חתיכים בעבודה?״ היא התפרצה למקלחת ושלחה בי מבט סקרני וחטטני. עינייה נצצו מחשק העז לדעת.
״לא״ עניתי כשפי מלא במשחת שיניים.
״את אומרת את זה כי הם לא הסתכלו עלייך?״ כלבה עוקצנית.
ירקתי את המשחה לתוך הכיור, ״פגשתי מלא בחורים צמאי דם והצעתי להם כסף תמורת כמה מכות לילדה מעצבנת שמשגעת לי את החיים״ גיחכתי וזאת גלגלה את עינייה.
״לכי כבר, תני לי לסדר את עצמי״ השפרצתי עליה עם המברשת שיניים שלי שעוד נשארו עליה חלקיקי מים.
היא צחקה ועזבה.
בבית ספר הייתה תלבושת אחידה שהייתי חייבת לשים, חצאית שחורה, חולצה מכופתרת לבנה ועניבה שחורה, בחורף היה אפשר לשים גם גרביונים חמים מתחת, אבל תמיד הסתפקתי במגפיים חמימות.
כמובן שלורה גנבה את החולצה שכיבסתי.
לנייד שלי כבר הגיעו אלף ואחת הודעות מאבי שכרגיל הייתה חייבת לתחקר אותי על העבודה ולהתעניין בשלומי ועל הדרך לספר את כל מאורעות היום של אתמול.
ברגע שהתארגנתי, לורה כבר צפרה לי מהמכונית בחוץ. שוב לא הספקתי לאכול. נשקתי ללחי של אמא ויצאתי מהבית.
אבי העלתה חיוך רחב על פניה ברגע שראתה אותי.
״אני רוצה את כל הפרטים״ היא קפצה עוד לפני שהספקתי להתיישב. איזה ילדה.
״אבל לפני זה, יש משהו שלא כל כך ישמח אותך״ אמרה ומהמושב האחורי הוציאה עיתון של בוקר, לקחה נשימה עמוקה והגישה לי.
״סמיואל סיילנט, איש עסקים מצליח חשוד ברצח..״ היה רשום בכותרת לצד תמונה של האחד והיחיד – אבא שלי.
״זה לא יכול להיות, אבא שלך לא רוצח, בטח מישהו מנסה להפליל אותו, זה תמיד קורה לאנשים מצליחים.״ היא ניסתה לגונן עליו.
״לא אכפת לי״ קיפלתי את העיתון והעפתי אותו מהחלון.
״קים!״ היא נלחצה, אבל הבינה שעדיף לה לשתוק.
לא אכפת לי, לפחות ניסיתי לשכנע את עצמי בזה, כמובן שללא הצלחה. הייתי רוצה לעקור את הלב ולשכוח כל זיכרון קטן שנשאר לי ממנו. מאז שהוא ואמא התגרשו, הוא לא ניסה ליצור קשר איתנו, עם הבנות שלו.
הוא מעולם לא דאג לשלומנו, הוא חי בשק של זהב, בזמן שאנחנו ניסינו לשרוד בתקציב מוגבל. מגוחך. למה שיהיה אכפת לי ממנו אם לא אכפת לו מאיתנו?! ועם זאת היה לי קשה להתעלם מהכותרת שרדפה אותי לכל אורך היום.

"תצילי אותי.." קולו הזועק צמרר את כל גופי. מסביבי חשיכה מוחלטת ובהבזקים ניסיתי למצוא את הקורא לעזרתי. "תצילי אותי…" הוא זעק הפעם יותר חזק, יותר כואב.
לא ראיתי, רצתי, ניסיתי לחפש אבל לא ראיתי דבר.
"גברת סיילנט!" יד חמה נגעה בכתף שלי ועם הנגיעה פרצו הצחקוקים של חברי הכיתה, "תרצי אולי כרית ושמיכה?" זעף המורה. נרדמתי, זה היה רק חלום. נשמתי באנחה. התעלמתי מההערה המזלזלת שלו ויצאתי החוצה לשטוף את הפנים.
בעבודה תחושת העייפות גם לא עזבה אותי. אם לא הבחור מאתמול אולי היה נשאר לי יותר זמן לישון בלילה.
חיפשתי אותו עם העיניים בעבודה, הוא כמובן לא פספס יום אימונים, גם כשהגיע העמיד פנים שלא מכיר אותי.
הפעם הוא עזב יחסית מוקדם, בתשע בערב הוא כבר עזב. לפחות הפעם נראה כאילו אני אצא מפה בשעה נורמאלית. הסתכלתי על מסך הטלפון, עוקבת אחר הזמן, אבי כמובן שלחה הודעה, "תמצאי לי איזה חתיך אחד" גלגלתי את עיניי. נמצא לה חתיך בן שישים.
בעשר בערב בדיוק, הייתי כבר בחוץ. וכן אני מודה, קרנתי מאושר. יצאתי בזמן, אגיע הביתה, אתקלח ואפילו יהיה לי זמן לתה חם וכמה דקות במחשב לפני שינה.
הפעם משום מה הלכתי טיפה בטוח יותר ברחוב, אולי זה בגלל שהיה לי מרץ והעסקתי את עצמי במחשבות על בית.
"אל תיתן לו ללכת" רעש של חפצים כבדים עפים, הוציא אותי מהריכוז. קפצתי בבהלה. הרעש נשמע מהמעבר הקרוב בין הבתים שעמדתי לעבור. בוסף לרעשים התלוו עוד רעשים, כאילו היה שם מאבק בין חבורה של אנשים. "תפסיק לשחק, תהרוג אותו כבר!" מישהו סינן בין שיניו. ליבי דמה לרגע ונשימתי הפכה לכבדה יותר.
אני רוצה הביתה. אני רוצה הביתה, אבל הרגליים גררו אותי לאותו האזור, הגוף שלי כאילו יצא משליטה.
נצמדתי אל קיר הבניין. לא העזתי לבדוק מה הלך שם, ובטח שלא להתערב. רק שלא ישימו לב אליי.
הסתכלתי סביב, ניסיתי למצוא משהו כבד, משהו שיסית את תשומת ליבם. אני לא מוכה להיות עדה לרצח.
כמה צעדים ליד עמד פח זבל גדול, ניגשתי אליו ולמרות הכובד המתכתי שלו, הצלחתי להפיל אותו על האספלט הרטוב. רעש הנפילה היה חזק ואותם האנשים שמעו אותו. הסתתרתי מאחורי הקיר בזמן שאלה נמלטו מהמקום. פחדתי. ידיי רעדו כאילו הייתי חולת פרקינסון. כשהשטח היה נקי, ניגשתי לאותו המקום.
הלחץ עלה, התקדמתי ועם כל צעד שמעתי את דפיקות הלב שלי מתחזקות.
במעבר הצר הזה, במעבר ללא יציאה, מישהו נאנק מכאבים. עוד צעד אחד ואני אראה אותו. ומה אז? מה אם האינסטינקט שלי יהיה לברוח? הוא השתעל דם.
הוא שכב שם, תיקו זרוק בצד השני של השביל, חולצתו הירוקה מוכתמת דם והדבר היחיד שהספיק לפני שאיבד את ההכרה, היה להסתכל עליי. זה לא היה מבט קשוח של אתמול. זה היה מבט חסר אונים, מבט שקרא לי לעזרה, מבט שהחזיר אותי לחלום שאומר "הצילו".
רצתי אליו, מתיישבת על ברכיי.
"היי! אתה שומע אותי?" צעקתי. מפגרת שכמותי, כמובן שהוא לא שמע. פתאום כל הכעס שלי כלפיו מאתמול נעלם. הבחור מהמכון פתאום נראה לי כל כך תמים וחסר ישע. הייתי חייבת לעזור לו.

– – – – – –

רציתי להוסיף שאני מופיעה גם ב-Wattpad , הכינוי שלי הוא M-Ross ואני מחפשת שם סיפורים לקרוא.
מי שיש לו גם וואטפד אשמח להצעות.