"ורק איתך אני זורח את כמו חלום מתגשם כאן למולי"- פרק 1

-אדר-
"כאשר אתה מתחיל מהתחתית אין זה אומר שהפסדת, משמעות הדבר היא שהמסע שלך קדימה יתחיל וימשיך בעלייה מתמדת." חייך אליי ברכות ושידל אותי לקחת עוד עוגייה מהצנצנת הכחולה.
"אני כבר מלא." חייך במבוכה והרמתי את ידיי עד לגובה כתפיי כחף מפשע.
"תמיד יש מקום לעוד עוגייה." צחק ולגם מספל התה שהונח על השידה ליד מיטתו.
והאמת, הוא צודק.
אלו היו העוגיות הכי טעימות שאכלתי. ללא ספק דודה אסתר בעלת ידיי זהב.
"סבתא שלך עליה השלום הייתה מכינה את העוגיות הכי טעימות בעולם." סיפר בגאווה. "דודה אסתר ירשה את כישורי האפייה המוצלחים ממנה."
את סבתא רינה לצערי לא זכיתי להכיר. היא נפטרה מדום לב כמה שנים לפני שנולדתי.
אך סבא אף לא שוכח להזכיר ולספר על סבתא בכל אירוע.
"אז מה יש לך לספר לסבא הזקן שלך?" שאל בציניות שהייתה אופיינית לו.
"האמת…" כחכתי בגרוני והזדקפתי במקומי בחוסר נוחות. סבא הביט בי בסקרנות מסמן לי עם ידו שאמשיך לדבר.
אוקיי, אני פשוט אגיד את זה כמו שזה. פשוט, קצר, מהיר.
"האמת שהחלטתי לעזוב את הצפון ולעבור למרכז יחד עם תבור ועם עוד שני חברים."
זהו! אמרתי את זה.
אני יודע שזה נשמע מוזר שכביכול כאילו 'עשיתי דרמה', כולה מעבר דירה עם כמה חברים.
אז זהו, שלא ממש.
אם לומר את האמת, המצב בבית לא כל כך מזהיר. במיוחד לא אחרי שהודעתי בסעודת שישי שאני מתכוון לעשות שירות צבאי וללכת על מדים להבדיל מאחיי הגדולים שלהגן על המדינה לא היה בראש מעיינם ושהאהבה היחידה בחייהם היא התורה. ניסיתי, אך הבנתי שזה פשוט רחוק ממני. שזה לא המקום שלי.
כמובן איך שאבא שלי שמע על זה הוא פשוט השתולל והחל לזרוק דברים בבית בעצבים ולצעוק שאצא מהבית ושאני לא הבן שלו יותר.
"הו!" אמר בפה פעור והניח את משקפיו על השידה הסמוכה למיטתו. "זה צעד מאוד… קיצוני."
"אני יודע." הנהנתי בראשי. "אבל, אין לי ברירה." הסברתי. ידעתי כמה סבא אהב לראות את כל המשפחה יחד ומלוכדת. פחדתי להכאיב לו. "כשסיפרתי לאבא על הגיוס הוא פשוט השתגע." סיפרתי. "כמובן שהוא לא הגיע ביום הגיוס ללוות אותי לבקו"ם. אף אחד לא הגיע." נענעתי בראשי. "אפילו אמא. הוא אסר עליה." הסברתי.
"ומה הביא אותך לעשות צעד שכזה?" שאל בתדהמה.
"האמת, תבור." משכתי בכתפיי וחייכתי במבוכה."הוא התגייס כמה חודשים לפניי ולא היה מפסיק לדבר על הצבא." סיפרתי. "הוא גרם לי להבין שיש עוד חיים מעבר לישיבה ומעבר ליישוב."
תבור הוא בן דוד שלי מהצד של המשפחה של אמא, אפשר לומר שאנחנו חברים דיי טובים. מאז ומתמיד היינו. אפשר לומר עליו הרבה דברים, שהוא מרדן, חוצפן, אבל למרות כל זה הוא תמיד היה שם בשבילי.
"תראה סבא, אני אבין אם גם אתה כמו אבא לא תרצה לדבר איתי ו…"
"אני גאה בך!" אמר בפתאומיות וטפח על שכמי.
"מה?" הייתי המום.
זו לא התגובה שציפיתי לה,הייתי בטוח שגם הוא כמו אבא עלול לגרש אותי בכל רגע או שיגיד שהוא מתבייש בי. אבל לא, הוא… הוא גאה בי!
"תראה ילד, אני מאמין שאנו צריכים לסמוך על תחושות הבטן שלנו כי יש סיבה שהן קוראות בקול גדול יותר מהרחשים שבראשנו." סבא תמיד ידע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון.

"אדר!" תבור טפח בעורפי ובחוזקה קטע את מחשבותיי.
"אח!" שפשפתי בעורפי. "טמבל אחד, זה כאב!" רטנתי.
"בוקר טוב ליפיפייה הנרדמת," גיחך.
"אתה לא נורמלי," מתחתי את צווארי. "הוא אדום לגמרי!" הבטתי בעורפי שהאדים כתוצאה מהטפיחה של תבור.
"אתה בא או מה?" לפתע שוהם הופיע בפתח.
מתי לעזאזל הוא הספיק לצוץ?
"סמאללק!" זעקת בהלה נפלטה מפיו של תבור שהופתע בדיוק כמו כאשר ראה את שוהם בפתח. "מאיפה הוא הגיע?" שאל המום. ואני ושוהם פרצנו בצחוק.
"האמת שראיתי את הכאפה שהלבשת לאדר בעורף." אמר מצחקק. "כבר אז התאפקתי שלא לצחוק איך שאדר צעק כמו ילדה קטנה."
"שתוק!" סיננתי לעברו ברוגז. "עוד מילה אחת ואתה לא בא איתנו לתל אביב."
אוהו איך הכנסתי לו, נראה אותך עכשיו.
שוהם בתגובה עיקם את פרצופו וסינן לעברי כל מיני 'מילים יפות'.

"טוב, למה מחכים?" שאלתי כאשר הבטתי בשעון וראיתי שהזמן לא משחק לטובתנו. "יום שיש היום, עוד מעט שבת. ואתם יודעים מה קורה בשבת- השערים נסגרים ואין כניסה ויציאה מהישוב עד למוצאי שבת." אמרתי את המובן מאליו. "לא יודע מה אתכם, אבל אני ממש לא הייתי רוצה להיתקע פה עוד יום אחד!"
"צודק אחי!" אמר תבור וטמן את קופסת הסיגריות במעילו. "יצאנו?" וידו נופפה במפתחות הרכב.
"רגע!" קראתי בבהלה. "מה עם נבו?" שאלתי.
"נבו פה!" לפה נשמע צעקה מאחוריי שגרמה לי לבהלה.
"סראבק!" קפצתי בבהלה ממש כמו ילדה קטנה שראתה ג'וק.
אויי לא!
לא שוב.