~ורדים~ פרק 1

-בוקר-
טו טו טו טו.. שמעתי את השעון המעורר, אני לא מאמינה, זה באמת קורה, זה היום.
קמתי מהמיטה, ציחצחתי שיניים שטפתי פנים, האפרתי עדין, שמתי חולצה לבנה נופלת, ג׳ינס כהה קצר וגבוה וסנדלים לבנים.
״ליאן בואי לאכול עוד מעט את צריכה לצאת״ צעקה אימי מהסלון.
״כמה דקות״ צעקתי לה בחזרה בתקווה שתשמע.
סידרתי את השיער, שמתי דורדורנט בושם, תכשיטים ואני מוכנה.
ירדתי בריצה במדרגות.
״הכנתי לך פנקייק״ אימי אמרה.
״רק כשעוזבים מקבלים ארוחות כאלה?״ שאלתי וצחקתי.
״אם כבר את עוזבת אז לפחות עם טעם טוב בפה״ אמרה והושיטה לי את הצלחת, לקחתי אותה והתיישבתי בשולחן לאכול.
אני לא מאמינה שאני באמת עושה את זה, לעזוב את אמא שלי, את כל החברים, למרות שאני אחזור בשבתות, חגים ואשמור איתם על קשר טלפוני זה עדיין יהיה שונה מאוד אבל, אני כבר החלטתי ואני חושבת שזה יעשה לי רק טוב.
״את מתכוונת להמשיך לבהות בצלחת? קדימה שלא תאחרי״ אמרה אימי.
״אני באה״ אמרתי.
לקחתי את התיק והמזוודה שלי וצעדתי לכיוון האוטו.
כל הדרך חשבתי איך יהיה לי שם, איך יהיו הילדים, המורים, הבנות בחדר שלי, אם יאהבו אותי או להפך, ישנאו אותי ואולי אפילו אני אמצא שם אהבה.
״הגענו״ קולה של אימי העיר אותי מהמחשבות. כל כך מהר?? זה הרגיש כאילו עברה רק שניה מאז שיצאנו מהבית, כניראה הזמן עובר מהר כשחושבים.
״ביי אמא, אני אתגעגע, אוהבת אותך״ אמרתי.
״אוהבת אותך המון, תשמרי על עצמך״ אמרה.
״מבטיחה״ אמרתי. לקחתי את התיק והמזוודה העמוסה שלי והלכתי, עכשיו זה הזמן להתחיל מחדש, שלום לך פנימיית ורדים.
״תסתכלי לאן שאת הולכת מפגרת״ שמעתי קול צפצפני באוזניי, הסתכלתי הצידה וראיתי ילדה מחומצנת לובשת בגדים קצרצרים ומלאה באיפור ופוש אפ עומדת עצבנית כי בטעות נתתי לה מכה עם המזוודה.
״סליחה, לא ראיתי שאת שם״ אמרתי מבוהלת.
״לכי תעשי בדיקת עיניים, עיוורת״ אמרה בקול מתנשא והלכה במהירות.
אוקיי אז כבר התחלה לא טובה.
״אל תתייחסי אלייה היא מתנהגת ככה לכולם״ שמעתי קול של ילדה מאחורי.
הסתובבתי וראיתי ילדה בגילי עם עיניים ירוקות, רזה, בערך בגובה שלי ותלתלים ארוכים ויפים.
״אוי סליחה, שחכתי להציג את עצמי, אני מעיין״ אמרה והושיטה את ידה.
״ליאן״ אמרתי ולחצתי את ידה.
״אז ליאן, את חדשה פה?״ שאלה.
״כן, הרגע הגעתי ואין לי מושג איפה המזכירות במקום הענק הזה״ אמרתי וצחקתי.
״כן, מסובך פה. את לא מבינה כמה פעמים הלכתי לאיבוד בימים הראשונים שלי פה״ אמרה והחלה ללכת, כניראה לכיוון המזכירות.
וואו המקום כל כך גדול ויפה.
״הגענו״ אמרה וחייכה.
״תודה״אמרתי וחייכתי גם אני.
״בכיף, אני אחכה לך פה״ אמרה והתיישה על הספסל ליד הדלת.
נכנסתי לחדר וראיתי מולי אישה שמנמנה עם גולגול מתוח מסדרת ניירת במרץ.
״סליחה?״ שאלתי.
״כן, מה את צריכה?״ שאלה בחזרה.
״אני חדשה פה״ אמרתי.
״אהה, בואי שבי״ אמרה והצביעה על הכיסא.
התיישבתי והיא סיפרה לי על הפנימייה, על השיעורים, את החוקים, זמן כיבוי אורות, היא הביאה לי מערכת שעות ואת ביגדיי בית הספר.
״אם תצטרכי עוד משהו את יכולה לפנות אליי או אל אחד התלמידים פה, חלקם יעזרו לך״ אמרה וחייכה חיוך רחב.
״תודה רבה״ אמרתי בחיוך ויצאתי.
״נו נו נו נו״ קפצה עליי מעיין וחיטטה בדפים שקיבלתי, מה היא עושה?
״יש אנחנו באותה כיתה, י׳4״ צעקה כשהחזיקה את מערכת השעות שלי.
״יופי, לפחות אני מכירה מישהי אחת מהכיתה״ אמרתי.
״שטויות, אני אכיר לך את כל החברים שלי, הם יאהבו אותך״ אמרה בשיא הביטחון, כניראה שהיא צודקת.
״איזה חדר את?״ הוסיפה.
״אממ.. 232״ אמרתי כשהסתכלתי על מפתח הדלת.
״זה לא טוב, זה ממש לא טוב״ אמרה בדאגה.
״למה?״ אמרתי בתקווה שזה לא עד כדיי כך נורא, בעצם למה באמת שזה יהיה נורא?
״כי את בחדר עם תום״ אמרה.
״מי זאת תום?״ שאלתי.
״הפרחה ממקודם״ אמרה.
״שיט״ אמרתי
״תקשיבי, את יכולה להיות בחדר שלי כל הזמן ורק בכיבוי אורות לחזור לשם״ אמרה.
״זה באמת מה שאני אעשה, נראה לי גם אם אני אבוא לחדר ביום היא תגרש אותי ממנו״ אמרתי וצחקתי.
״כן״ אמרה וצחקה גם היא.
״מה קורה יפה?״ אמר מישהו וחיבק את מעיין מאחורה.
״הכל טוב מה איתך מאמי?״ אמרה ונישקה את שפתיו.
״בסדר, מי זאת?״ שאל כשהתנתקו.
״זאת ליאן, היא חדשה פה״ הציגה אותי מעיין.
״נעים מאוד, ניב״ והושיט את ידו, לחצתי אותה וחייכתי חיוך קטן.
״מעיין״ קראה לה אחת המורות.
״כבר חוזרת״ אמרה ורצה אלייה.
״אז, מה יפה כמוך עושה במקום כזה״ שאל ניב. מה?!?! לפני שנייה הוא נישק את מעיין ועכשיו הוא שואל אותי את זה?
״תגיד, לא הייתה לך לפני שנייה חברה?״ שאלתי.
״חברה זה לא קיר״ ענה.
״ולי ממש לא היה נעים להכיר״ אמרתי.
ידעתי שאני אסתבך ביום הראשון, אבל עד כדיי כך? זה לא הולך להיות פשוט.