ולריה- פרק 1-חלק א’

ראש השנה, ויש לי בחילה קשה. היא הייתה לי למשך שעות, בכל הזמן שהתארגנתי, התקלחתי, התלבשתי והצטלמתי למגזינים לחג. בת המלך שוב עולה על המצעדים, אבל לא בטוח שזה יהיה כמו שנה שעברה. שנה שעברה הכול הלך חלק, כמה צעדים על הרחבה, מילים במיקרופון וכפיים נלהבות של האזרחים. הופעה בטלוויזיה, עיתונאים שלאחר מכן מרגישים לי כמו קרציות, הבזקים של בלבול מהמצלמה ובעיקר הרגשת המרכז. בשביל אבי זה דבר טוב, כי כך אצטרך לסבול כל שנה, ואלא אם כן משהו משתנה, אז זה לא הלך חלק.
אבי חיבק אותי חיבוק חם לפני שנכנסתי ללימוזינה יחד איתו.
"בהצלחה בתי ולריה," שנאתי שקרא לי בשם אימי, "שהשנה תהייה לך הטובה ביותר." הוא איחל ודחף אותי לעבר המכונית.
התיישבתי על ריפוד העור של המכונית היוקרתית, ואבי אחז לי את היד. אולי הוא הרגיש את הזיעה שלי, ואת הבחילה שכל פעם התחזקה יותר ויותר. לא הבנתי למה יש לי בחילה, הרי הכול מתרחש כמו שנה שעברה, אותו דבר, אותו רעש ואותם האירועים. רק ההרגשה שונה.
"למה את לא מחייכת?" הנהג שאל, הוא הסתכל עליי דרך המראה של האוטו.
"סתם.." תירצתי והשפלתי מבט. אבי היה מעט מודאג, אבל כשהגענו למצעד, הוא הוריד את הבעת פניו הלחוצות, והחליף אותם בחיוך כריזמטי. "בהצלחה." לחשתי לו והוא נופף לי לשלום.
אחרי כמה דקות הנהג סימן לי לצאת מהלימוזינה. נשמתי עמוק ועדיין הבחילה לא עברה. לפני שיצאתי מהמכונית, ביקשתי מהנהג כוס מים. הוא נתן לי ושתיתי במהירות, הוא איחל לי בהצלחה ונפרדתי ממנו לשלום.
רעשים של פטפוטים, מחיאות כפיים נלהבות והבזקי מצלמה. כמובן שלא שכחתי לחייך, גם כשהבחילה עלתה בגרוני יותר ויותר. עליתי במדרגות אל הבמה, צעדתי בה עד שהגעתי לרמקול, אחרי שאבי נאם והמחיאות כפיים באו בהמוניהם.
אחד מעובדי הממלכה כתב לי נאום, וקראתי אותו רק 20 דקות לפני היציאה מהארמון, כשהתפנה לי סוף-סוף זמן. הנאום היה סביר, ולא היה לי צורך להוסיף דבר.
"1,2,3" אמרתי לבדיקת המיקרופון. הקהל השתתק. "שלום תושבים נכבדים." התחלתי את הנאום. "התכנסנו כאן כדי להתחיל שנה מכובדת, טובה ומוצלחת. רציתי לאחל לאזרחים שלי אושר, בריאות ועושר." דיבורי נעצרו. נגינה של גיטרה הפסיקה אותי. הקהל התחיל להתלחשש. עוזרי הממלכה התחילו לחפש בקהל את מי שהפריע לנאום שלי, אבל אני עצרתי אותם. הם היו המומים.
"מי הוא הנגן גיטרה?" שאלתי. הנגינה עדיין לא הפסיקה, והיא הייתה כל כך יפה, היא גרמה לי לשקוע בה ולא לרצות לקום ממנה לעולם. "בבקשה, כולנו רוצים לשמוע אותך." הוספתי וכך הנגינה באמת הסתיימה, התנשפתי באכזבה.
הנער עלה לבמה עם הגיטרה.
הגיטרה הייתה בצבע חום בהיר, קלאסית ומשובחת. הוא לקח איתה כובע ברט שם אסף כסף מהופעות רחוב. היה לו שיער חום מבולגן, עם עיניים ירוקות שיכולתי לראות בתוכן את נשמתו. בגדים מעט מסורבלים, חולצה מלוכלכת, מכנס קרוע ונעליים בלויות. לחצתי את ידו בחיוך. הוא היה מופתע.
"אני מצטער שהפרדתי לך הוד מלכותך." הוא מלמל.
"זה בסדר גמור, המוזיקה שלך הייתה מעולה. שמך?" שאלתי.
"אוליבר.." לאחר חצי דקה הוא קלט שרציתי את השם המלא. "ווילסון."
"אתה יכול ללכת. אבל לפני, ארצה אולי שתהיה מורה פרטי שלי לגיטרה. יש לי גיטרה ישנה של אימי שלא ידעתי מה לעשות איתה, עכשיו אני יכולה להשתמש בה. אז אמרת ששמך הוא אוליבר ווילסון?"
אבי התחיל להילחץ. לא שמתי לב שניהלתי שיחה באמצע נאום.
"כן, אשמח ללמד אותך. עכשיו אם לא אכפת לך, אלך מכאן ואפסיק להפריע לך." אוליבר אמר ורץ במהירות מהבמה, לא הספקתי לומר לו שלום.
חזרתי לשאת את הנאום, ובלי ששמתי לב, הבחילה אט-אט נעלמה. לא הפסקתי לחשוב על הנער אוליבר, הנגינה שלו לא הייתה כמו כל השאר ששמעתי, אפילו לא כמו נגינתה של אימי כשהייתי בת 4, שהיא לפעמים ניגנה לי לפני שישנתי.
הנגינה שלו הייתה נגינה שגורמת לך לרקוד בלי לחשוב, שנותנת לך לזוז לפי הקצב, והכי חשוב, היא מרגיעה אותך כל כך.
אולי היא הייתה שונה מכל הלחץ ששרר בארמון, כל העובדים שעברו לי במסדרונות, המשרתים שהיו לי לקרציות. כשחזרתי הביתה מהיום המפרך שעברתי, רק חשבתי על להתקשר לאוליבר ולהזמין אותו לשיעור כבר מחר. אשלם לו יותר מכל תלמיד אחר, אולי יותר מכל העוזרים האחרים אם אוכל.
קפצתי ישר על אבא, שהתכונן לארוחה המשפחתית שעמדנו לעשות כמו כל שנה. חיבקתי אותו חיבוק חם ונישקתי אותו הרבה.
"מה קרה יקירתי?" שאל.
"בבקשה תבקש ממשרד הפנים למצוא את מקום מגורו של אוליבר ווילסון. או את המספר טלפון שלו."
"אוי לא.." הוא נאנח והתיישב על כיסא. "שמעתי את השיחה שלכם. לא ארצה שיעורים פרטיים בגיטרה. בכללי שיעורים שכוללים לגעת בגיטרה של אימא."
ואז נאנחתי גם אני. כרעתי על ארבע מולו והתחננתי, כמו שסוגדים לאל. אך הוא עדיין לא השתכנע. אבא אהב את האימא המקוללת שלי, זאת שאהבה רק אותו ואף פעם לא אותי. למרות שהיא ניגנה לי רבות ואהבתי את המוסיקה שלה, היא רק רצתה להראות לאבא שהיא בכאילו אוהבת גם אותי. שנאתי אותה בכל מעודי כשהיא ביקשה לקחת אותי לפנימייה בגיל 6. בגיל 6! מי מבקש דבר כזה? ברור שהיא רצתה את אבא לעצמה, ובשביל שאבא יתחתן איתה, הוא היה חייב לקבל יורש\ת.
היא מתה מסרטן הדם, אמנם מוות ארוך וגוסס, שגרם לכל משפחתי להיות באבל למרות שעדיין לא הייתה מתה, אלא בבית החולים, שוכבת ולא זזה מהמיטה, עדיין לא הצטערתי על כך שלא הראיתי לה אהבה יותר משהראתה לי.
כשפינו אותה ממיטת בית החולים לקבר, מצאו מתחת למזרן פתק שמבקש מאבי לגרש אותי לפנימייה. עד אז אהבתי אותה קצת.
כשאבא לא השתכנע כלל וכלל, עזבתי בכעס את הסלון ועברתי לחדר, בטריקת דלת זועמת ודורשת תשומת לב. לאחר כמה דקות המשרת האהוב שלי נכנס פנימה.