ולנטיין

"אני רוצה שתלך"
אני אומרת, קולי כמעט אינו נשמע,
אך אני יודעת כי אתה שומעת זאת.
אתה לא עושה כלום,
אתה פשוט עומד שם.
אני מכחכת בקולי ומנסה בשנית.
"אמרתי שאני רוצה שתלך" אני אומרת,
קולי רם יותר בפעם, וצלילו של המשפט סופני יותר.
"את לא יכולה לעשות לי את זה"
אמרת, קולך שקט.
"למה לא?" אני שואלת, ולמרות שקולי קשוח,
ליבי נשבר עם המשפט,
כול מילה קורעת אותו לחתיכות,
וכול אות גרמה לליבי לטבוע.
"בגלל שבלעדייך אני כלום" אמרת, קולך עדיין שקט,
אבל לפחות הסתובבת אליי.
"אני בטוחה שאמרת את זה לכולם"
אמרתי ומגרוני בקע צחוק מריר.
"מעולם לא אמרתי דבר כזה לאיש מלבדך"
אמרת ותפסת בידי,
בעינייך אין דבר מלבד אהבה ותחינה.
"לא באמת אכפת לי" אמרתי, ועל פניי חיוך מתקתק.
"אני פשוט רוצה שתעוף מפה שלא אאלץ לראות את פנייך יותר לעולם"