ויל טריינר

״ויל טריינר הנכבד,
אני מקווה שאתה זוכר אותי כי אם לא אני אגרום לך להיזכר, ושתינו יודעים שלא כדאי להיזכר בקלאמזיות שלי.״ אישה בעלת עיניים תכולות מלמלה לעצמה, היא חייכה לרגע והמשיכה למרות הדמעות שחונקות את גרונה.
״אני חיה את החיים ויל, אם רק היית יודע כמה אני חיה אותם, רק אתמול הלכתי לעשות צניחה חופשית, זה מדהים! להרגיש את הרוח מלטפת את גופך ומקררת אותו אך במקביל קרני השמש מחממים אותך, להרגיש חסרת דאגות ולהביט על העולם מלמעלה.
ויל, אם רק יכלתי להגיד לך מה עשית עם כניסתך לחיים שלי, שינית אותי, גרמת לי לעשות דברים שאף פעם לא חשבתי לעשות, לצלול, לטפס על הרים, לקפוץ אל תוך מפלי הניאגרה, נהייתי בן אדם חדש בזכותך, טוב יותר, עצמאי, גרמת לאני הפנימי שלי לפרוץ החוצה. אני יודעת שלא רצית שאני אחשוב עליך לעיתים קרובות אבל אני חוששת שזה בלתי אפשרי, תפסת לי מקום גדול בלב וזה בלתי נתפס בעיניי כמה חזק נכנסת לי בשישה חודשים האלה.
ויל, אלה היו שישה חודשים הכי טובים בחיי.״
לפתע התפרצה בבכי, תכול עיניה נצץ כמו השתקפות השמש בתעלות פריז. היא נגבה אותם במהרה ונשמה עמוק, מבטה הושפל כלפי מטה והזדקפה במהרה.
״בטח נורא נוח לך שם, כשאתה יודע שאני לא יכולה לשפוך עליך יותר מרק ולראות את הסטייל האקזוטי שלי, אני בטוחה שאתה מתגעגע לצלילי הצלחות שנשברות, איך אפשר שלא? לתה המפורסם שלי ולפסטה עם הרוטב הירוק והמוזר, טוב, זאת הייתה בחירה שלך להיתקע בתוך ארון קטנטן, ניסיתי לשכנע אותך שלא אבל אתה עקשן, יותר מדי עקשן.״
רגליה התמוטטו על הדשא הירוק שהקיף אותה ידיה התאגרפו על הדשא והתפרצה בבכי, נתנה לכאבה לצאת החוצה.
״לעזאזל״ מלמלה
״לעזאזל, ויל אתה כזה אנוכי, אני מתגעגעת, לא יכולה להגיד שלא.״
ראשה הורם כלפי מעלה, דבורים הקיפו את מצבתו. היא הניחה את זר הפרחים על מצבתו מחתה את דמעותיה במהרה, חייכה חיוך קטן ואז היא ידעה שהוא איתה תמיד, שהוא רואה אותה בכל מקום ומקשיב לה גם כשנראה לה שלא.