וואן שוט-they don't know about us.

"אני אוהב אותך מיילי" אמר טום ונשק לאפי, "גם אני אותך" אמרתי והתכרבלתי בין זרועותיו..
הכל נראה מושלם,ממש לא! אני בת 16,בבית הספר אין לי חברים,על טום הם לא יודעים,כי אח"כ הוא יהיה מנודה והוא די מקובל,ואומרים שהנפילה מלמעלה למטה היא הקשה ביותר,בבית כמעט ואין איש,אמא ואבא תמיד בנסיעות עסקים,לדעתי זה סתם תירוץ,הם פשוט לא רוצים להיות איתי,הרי מי ירצה להיות איתי? הרזה על גבול האנרוקסית,בעלת 10 עגילים,טרגוס,3 הליקס,נזם וכל השאר בתנוך האוזן,הילדה שמנסה להסתיר את הפנים,שצבעה את קצוות שערה פעמים רבות כל כך,הילדה המפחידה הזאת..
"לילה טוב" אמר טום והלך "לילה טוב" לחשתי,בין כה וכה הוא לא ישמע. השעה הייתה מאוחרת,עליתי למיטתי,ונרדמתי.
קמתי בבוקר,השעה הייתה שמונה,בעוד שעה מתחילים ללמוד,הלכתי למקלחת וצחצחתי את שיניי,לבשתי שורט גבוה ומרוטש,חולצה לבנה,ומעיל פוטבול,לבשתי כובע סוואג בצורה הפוכה(המצחיה פונה לאחור) שכיסה את מצחי והלכתי לבית הספר,נכנסתי בשער כאילו שאני אויר,כבר התרגלתי,ניגשתי לכיתה במהירות האפשרית,התיישבתי במקומי,הרחק מכולם בשורה האחרונה.
הצלצול הודיע על הפסקה,פתק הושחל לכיווני 'מאחורי השיחים,וודאי שלא עוקבים אחרייך ~טום~' הגנבתי חיוך,והלכתי. כפי שביקש ווידאתי שלא עקבו אחריי והגעתי אליו,הוא ישב שם לבדו "מה רצית?" שאלתי נבוכה , הוא סימן לי בידו לבוא ולשבת על ידו וכך עשיתי. "התגעגעתי לריח הזה כל כך" הוא אמר ונישק אותי,חבקתי לו ופתאום עיניו נפערו לרווחה "תעזבי אותי,חולת נפש" הוא צעק,האדמתי,הסתכלתי מאחורי וראיתי את ה'חבורה' שלו,עומדים וצוחקים עליי "טום" לחשתי ברחמים,הוא הסתכל עליי במבט כואב אך המשיך עם ההצגה. ואז באה אליו ברברה,הבלונדה, 'מלכת השכבה' ונישקה אותו מול פניי,והוא לא עצר אותה,להפך. התחלתי לבכות..
במשך כל היום ירדו עליי,לאחר שעתיים,לא יכלתי לסבול זאת יותר והחלטתי להבריז,טיפסתי מעל גדר בית הספר בקלילות "מיילי" נשמעו צעקותיו של טום מאחורי. כיאה לגבר הוא השיג אותי "מיילי,תני לי להסביר" הוא אמר מתנשף "טום,אני סלחתי לך על הכל,אבל לא הפעם.." אמרתי בקול חנוק מבכי "מיילי,בבקשה" הוא אמר ונעצרנו, הוא קירב את מצחי למצחו "מייל" הוא קרא לי בשם החיבה "עזוב אותי" ביקשתי אך הוא תפס אותי בחוזקה ונישק אותי,בידיוק כמו בפעם הראשונה,השתחררתי מאחיזתו "עזוב אותי,אתה נורמלי, אני שונאת אותך,אתה.." צעקתי וצעקותיי נקטעו ע"י הקאה,פשוט הקאתי שם,באמצע הרחוב "מייל,את בסדר?" שאל טום בלחש ואני רצתי לביתי,כמובן שהוא לא הרפה ורץ אחריי "מייל,מה אכלת היום?" הוא שאל "כלום" מלמלתי בלחש "מיילי,מה עשית?" הוא שאל ואני בתגובה הרכנתי ראשי "מייל,בבקשה תעני" הוא אמר בקול רך והסיט מספר שערות מפני "במשך החודש האחרון הקאתי.." השבתי בקול חלש,"מיילי,ההקאות היו מכוונות?" הוא שאל "כן.." אמרתי,מושפלת.
"מיילי,אני באמת מצטער,ממחר לא אכפת לי שכולם ידעו" הוא אמר "לא טום,אני לא אעשה לך את זה" השבתי "מיילי,לא פגשתי מישהי מיוחדת כמוך אף פעם,אני אוהב את השיער בצבע הערמונים שלך,שקצוותיו ורודים השבוע,אני אוהב את האוזניים המחוררות האלו,אני אוהב את העיניים הגדולות האלו,את השפתיים האדומות האלו,שאת נושכת אותם כמעט תמיד,אני אוהב אותך כמו שאת.." הוא אמר ונישק אותי בעדינות.
~ביום למחורת~
"טום אתה בטוח?" שאלתי מהססת "בפעם המיליון,כן!" הוא אמר מיואש,נכנסנו לבית הספר יחד,לא הרגשתי צורך להתלבש שונה,לבשתי ג'ינס קרעים,חולצה שחורה,וכרגיל ג'קט פוטבול וכובע סוואג הפוך.
טום חיבק אותי,ונכנסנו לבית הספר,כולם הסתכלו אלינו ככה O_o ואני ציחקקתי למראה זה..