והלוואי שהייתי מתעוררת לעולם חדש, והכל היה נשכח – פרק שמונה

נקודת מבט לורין
"יואו, נמאס לי מהמורה הזאת נשבעת" אמרה לי אבישג, בסיום יום הלימודים.
עבר חודש מאז המקרה עם זוהר.
אני יקיר ויניר ממשיכים לדבר.
הם לא יודעים על מה שקרה עם זוהר.
בחודש האחרון כמעט ולא ראיתי את זוהר. וכך גם יקיר, יניר וכל חבריו של זוהר.
יקיר ויניר אמרו, שהוא התחיל להיות מרוחק קצת יותר מחצי שנה מלפני הגעתי לפנימייה. אבל רק בחודש האחרון הם הבינו כמה הוא כבר לא פה. נפשית ופיזית.
"מה יש לורי? את מרוחקת היום?" שאלתי אותי אבישג, שפניה מלאות בדאגה.
"אני דואגת לו. ואני לא צריכה. לא אחרי איך שהוא דיבר אליי! אבל זה לא זוהר שוגי. זה לא אחי הגדול. משהו עובר עליו." אמרתי לה.
"האמת שגם אני דואגת" עצרה אבישג באמצע החצר, מסתכלת עליי.
היא וזוהר הם הידידים הכי טובים. וגם היא, כמו כולם לא יודעת מה עובר עליו בתקופה האחרונה.
"שוג, תסתכלי" אמרתי לה, כשאני מבחינה בזוהר יוצא דרך הפרצה, כשעל גופו קפוצ'ון אפור, והכובע שלו על ראשו.
הוא השתנה בחודש האחרון, לפי מה שראיתי מהבגדים הרחבים שלו, גופו נהייה צנום ורזה.
"בואי" משכה אותי אבישג.
"מה, לאן?" שאלתי לא מבינה.
"לברר מה עובר על זוהר" ומבלי ששמתי לב, כבר עברנו מתחת לפרצה, עוקבת אחריי זוהר.
"מה לעזאזל אתן חושבות שאתן עושות, הא?" הסתובב אלינו לפתע זוהר.
"אמ, א.. אנחנו" התחלתי פתאום לגמגם.
"אנחנו מבררות מה עובר עלייך זוהר! כולם דואגים לך! יש לך שתי אפשרויות או שאתה אומר לנו מה עובר עלייך, או ש-" אמרה אבישג, נקטעת על ידיי זוהר, שהדף אותה מעליו. כתוצאה מהדחיפה היא נפלה על הרצפה.
"אם תעזו לעקוב אחריי עוד פעם, אני נשבע לכן שאני כבר לא אהיה עדין" אמר בשקט מאיים.
הוא הפנה אלינו את גבו, והמשיך בדרכו כשאני ממהרת לבדוק מה עם אבישג.

נקודת מבט זוהר
"עשית מה שסיכמנו?" שאל אותי אהרון.
"סיכמנו? יותר נכון אתה איימת עליי" אמרתי לו, במבט מלא שנאה.
"מזה משנה? אל תבוא איתי על קטנות עכשיו. לורין חושבת שאתה שונא אותה נכון?" שאל, והנהנתי במהירות.
"קח, פרס קטן" אמר, ולקח את ידי והניח בתוכה משהו.
"תתקשר כשתרצה עוד. עליי" קרץ לי, והלך משם.
פתחתי את ידי והבחנתי בדבר שסיפק לי אושר זמן רב.
הכנסתי את ה'פרס' לכיסי, והתקדמתי במהירות לכיוון הפנימייה.

כשהגעתי לפנימייה נעלתי את החדר, והוצאתי במהירות את הפרס שלי.
הסתכלתי על השקיק הלבן במשך זמן רב.
נכנסתי אל חדר האמבטיה, והכנסתי את תכולת השקיק לתוך המזרק שמוחבא אצלי במגירה כבר הרבה זמן.
הצמדתי את המחט לווריד, ובום.

התחושה הזאת. תחושה האופוריה אחרי כל הזרקה. האושר שממלא את כל הגוף, מכף רגל ועד ראש.
הכל ורוד. אין רע בעולם. הכל טוב, כל דבר לטובה. ומה שלא גם טוב.
הזרקה, אחרי הזרקה. אושר אין סופי.
מה קורה כשהוא נגמר? הם שואלים.
מזריקים שוב, מסניפים, מעשנים או בכל דרך אחרת, כל דרך שתעזור לי לחזור לאותה תחושת אושר עילאית, שממלאת את גופי הכל פעם שהסם זורם בדמי.
בעיניים אדומות הכל ורוד.
משפט מטומטם, משפט מטומטם עם כל כך הרבה אמת.

"אחי… הכל בסדר?" ניער אותי אוראל.
היינו בשיעור ספרות, ראשי היה על השולחן, כשאוזניות תקועות באוזניי.
"כן… ברור. למה שלא יהיה?" שאלתי אותו מרים את ראשי אליו, כשחיוך מרוח על פניי.
ידעתי איך אני נראה כרגע, וכמה חשוד זה. אבל לא היה לי אכפת. כי תחושת האופוריה עוד מילאה את גופי עקב ההסנפה הבוקר.
"וואו… זוהר אתה נראה רע. אתה בטוח שאתה בסדר?" שאל אותי בדאגה.
"בטח אחי… סתם לא ישנתי מספיק" אמרתי, והנחתי את ראשי בחזרה על השולחן.
כשאני ממשיך לחכות להפסקה הבאה, כשאיתה תבוא ההסנפה הבאה.

נקודת מבט לורין

"היי…" שמעתי קול מאחריי.
מולי הופיע המראה הכי מפתיע בעולם. רון בפתח דלת חדרי.
"רון… מ- מה אתה עושה פה?" שאלתי, כשעל פניי ניכרת ההפתעה שהרגשתי.
"התגעגעתי" אמר בשקט, וליטף את פניי כאשר הוא מתיישב לצידי במיטתי.
עצמתי את עיניי, מתענגת על מגע ידיו ובמהרה פתחתי אותן, נותנת לעיניי לפגוש בעיניו הירוקות כזית.
הוא כמעט ולא השתנה שלא התראינו.
הוא גבה מעט, ושיערו היה קצר שוב כנראה הוא הסתפר.
חוץ מזה הוא נשאר אותו רון.
אותו רון שהיה שלי.
שיערו השחור נשאר בעל אותו ברק, עיניו הירוקות נשארו עם אותו ניצוץ ושפתיו האדמדמות נשארו הדבר האהוב עליי בעולם.
"אתה עומד להתחתן רון" אמרתי לו, מזיזה את ידו מפניי, כשכל גופי רועד.
"אני עדיין אוהב אותך לור, ובחיים אני לא אפסיק" התקרב אליי, מתעלם ממה שאמרתי.
"רון…" אמרתי לו בשקט, מרכינה את ראשי.
לפתע איבדתי את כל המילים. לא ידעתי מה להגיד לו.
הרמתי את ראשי, ופתאום שפתיו נחתו על שפתיי.
ידיי בהרגל, עלו לשיערו מלטפות אותו. ידיו העיפו את כל הדפים והספרים, כשהוא משכיב אותי על המיטה עולה מעליי.
"אני אוהב אותך יפהפייה שלי" לחש לאוזניי, כשהוא מנשק את צווארי.
הורדתי במהרה את חולצתו ממנו.
מסתכלת על גופו החסון, מתהפנטת מחדש.
הוא נישק את פי, וזרק את הגופייה הכחולה שלי הצידה.
"גם אני אוהבת אותך, אהובי" לחשתי לו מסתכלת בעיניו היפות.
כשחיוך גדול עולה על פניו, הוא הוריד את מכנסיו, ואת מכנסיי שלי כששנינו נותרים עם בגדינו התחתונים.
הוא נישק את עצם החזה שלי, יורד לאט לאט לעבר שדיי.
הוא שלח את ידו למאחרי גבי, כשהוא פותח את קרס החזייה שלי, והיא נופלת ממני במהרה.
הוא המשיך מנשק את שדיי, מדיי פעם נושך ומלקק את המקום כדי להקל על הכאב.
הורדתי את הבוקסר הכחול שלו, והוא הוריד את תחתוניי. הוא נישק את שפתיי בתשוקה רבה, וליטף כל אזור ואזור בגופי.
כשהוא הגיע למפשעתי, הוא לא בזבז זמן ודחף את אחת מאצבעותיו אל תוך גופי. נישקתי את צווארו, וגניחות יצאו ממני.
הוא הגביר את הקצב והכניס עוד אצבע.
גמרתי.
הורדתי את ראשי לכיוון איברו, מכניסה את איברו הגדול מוצצת, כשהוא מזיין את פי ומוציא קולות הנאה.
העלתי את ראשי מסתכלת בעיניו, כשהוא חדר אליי במהירות.
"את כל החיים שלי לורין" אמר לי, כשגניחות יוצאות מפי.
תוך שניות טרפתי את שפתיו.
וכך המשכנו כל הלילה.
עשינו אהבה כל הלילה. וזה היה הלילה הכי מדהים בכל החיים שלי.

'רחוק רחוק, בין רע וטוב, מצאתי דרך לאהוב…' שמעתי צלצול פלאפון, שהעיר אותי מהשינה העמוקה בה הייתי שקועה.
הרמתי את ראשי בעדינות מחזהו של רון, ולבשתי את חולצתו על גופי.
הרמתי את הפלאפון של רון, והצמדתי אותו לאוזני.
"אהובי, לא ענית כל הלילה. אני יודעת שאתה בכוננות והכל, אבל בבקשה תדבר עם המפקד שלך שתוכל לצאת, לפחות לכמה שעות לבית החולים! ילדתי אתמול בלילה. ואני והתאומים החדשים שלך, צריכים אותך…
רון, אתה שומע אותי?
רון?" הפלאפון נפל מידי על הריצפה. והשיחה התנתקה.
"אהבה שלי… הכל בסדר?" שאל רון כשהתעורר.
"מזל טוב רון, אתה אבא" אמרתי בקול שקט.
"לורין-" אמר בשקט כשקטעתי אותו.
"תעוף מפה רון" אמרתי לו בשקט.
"לורי-" אמר כששוב קטעתי אותו.
"תעוף מפה!" צעקתי עליו, וזרקתי עליו את חולצתו שהייתה על גופי.
הוא התלבש במהרה ויצא מכאן.

נשענתי על הדלת והחלקתי למטה. כנראה שלסיפור שלי אין סוף טוב…