והלוואי שהייתי מתעוררת בעולם חדש, והכל היה נשכח- פרק ראשון

-פרק 1-

✦ לורין ✦
״א…אני… אני מצטערת״ השפלתי את מבטי מתוך בושה, והתחלתי להרים את ספריי וכל הדפים שהתפזרו במהלך הנפילה.
״זה בסדר לא קרה כלום״ שמעתי את קולו הגברי, והוא התחיל לעזור לי לאסוף את כל מה שהתפשר.
״את בסדר? נפצעת?״ שאל בדאגה, עוזר לי לקום.
״לא…. אני בסדר, אני ממהרת לשיעור.. סליחה שוב״ אמרתי רצה מהמקום כמה שיותר מהר. ׳יופי לורין על היום הראשון שלך בכיתה י׳ פה את עושה לעצמך בושות׳.
״בוקר טוב!״ צעק המפקד, כאשר נכנס לתות הכיתה.
״בוקר טוב המפקד״ צעקנו לו יחדיו. ״לאלו החדשים פה אני אסביר איך הולכים פה העניינים. פה זה לא סתם פנימייה שאתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים! פה זה פנימייה צבאית, ופה תבינו מה באמת הולך בצבא ובחיים האמיתיים. אני ברור?״ צעק שוב.
״כן המפקד!״ צעקנו שוב כפה אחד.
כולם התיישבו חזרה במקומות, והמפקד התחיל לדבר על מה שהולך לקרות במהלך השנה, וכל שעות האימונים.
ואימונים כרגיל כמו שהיה צפוי. כל יום קמים ב 5:00 לפנות בוקר, ברבע לשש ארוחת בוקר וב6:30 מתחיל אימון בוקר.
״לורין!״ שמעתי את קולו של הפקד.
״כן המפקד?״ צעקתי לו בחזרה.
״מתי אימון בוקר מתחיל?״ שאל אותי. ״6:30 המפקד!״ עניתי לו, והוא הנהן במהירות.
לאחר 90 דקות מעייפות ומתישות של מתמטיקה והיסטוריה צבאית הגיעה ההפסקה. הלכתי לכיוון חדר האוכל מחפשת בעיניים את אביאב, החבר הכי טוב שלי. הכרתי אותו ביום הראשון שהגעתי לשם. כמה בנות צחקו עליי. ׳איך היא התקבלה לפה היא לא תת משקל? הגמדה הזאתי׳ אחת הבנות צחקה. ״מה ישלך הציצי והתחת שלך נותן לה משקל, בטח ככה היא התקבלה, עשתה עיניים לבוחן׳ אחת החברות שלה צחקה איתה. הוא יצא להגנתי וצעק עליהן, מסתבר שהוא איזה אליל שם אז מאז לאף אחד אין את האומץ לזרוק לי מילה לא במקום.
״לורי!״ שמעתי את קולו של אביאב, והסתובבתי לכיוונו. כאשר הגעתי מולו הוא חיבק אותי והלכנו יחד לשולחן.
״איך את?״ שאל אותי. הוא יודע את הסיפור של המשפחה שלי, והוא יודע כמה קשה לי להיות לבד. כמה קשה לי להשאיר אותה לבד…
״מנסה להתרגל למעבר לפנימייה״ אמרת לו בשקט, עבר זמן מאז עברתי לפה. עברתי לבית הספר בכיתה ח׳ וחייתי עם משפחה אומנת עד שנמאס לי לחיות על אנשים שאין לי אליהם שום קשר, אז החלטתי לעבור לפנימייה.
״אתם לא מבינים איזה מגעיל הוא״ אמר אלירון שהתיישב לידינו. ״מי מגעיל?״ שאלתי אותו במבט מתעניין. ״את לא תביני קטינה, תחכי עוד שנה שתהיי בי׳ ואז תדעי״ אמר לי בחיוך מתנשא, ותוך שנייה העפתי לו כאפת ׳שטות׳. ״זקן.״ אמרתי לו בעצבים מזוייפים.
״אוהבים אותך קטינה״ קרץ לי אביאב זורם עם אלירון. ״שני מעצבנים״ רטנתי, נועצת את מזלגי בחתיכת עגבנייה, שהייתה לי על הצלחת.

בסיום יום הלימודים, השעה כבר הייתנ 4 אחר הצהריים, עוד הייתי עם המדים כאשר יצאתי מהשער מתקדמת לכיוון תחנת האוטובוס מחכה לו שיגיע.
שילמתי לנהג והלכתי לסוף האוטובוס מתיישבת על יד החלון, תוחבת את האוזניות לאוזניי.

שמתי את השיר שאני כלכך אוהבת, והפנתי את מבטי מהפלאפון אל החלום, מסתכלת על הדרך, ומחכה שיגיע גם תורי לרדת.

\"It\'s been a long day, without you my friend. and I tell you all about it, when I see you agin…\" זמזמתי את השיר.

אחרי רבע שעה, הגעתי לתחנה הצמודה לבית העלמין באשדוד. כשהגעתי כולם כבר היו שם, וכמה עיניים נשאו לקיווני, התעלמתי מכל המבטים, וכמו תמיד, בכל שנה התקדמתי לקבר קצת לפני תחילת האזכרה כדי שיהיה לי רגע לבד איתו, רגע שלא קיבלתי הרבה זמן.
׳אהרון אדרי 1973-2009, אב, אח, בעל וחבר אהוב, תמיד תשאר בליבנו, עד הרגע האחרון׳
״מה פאפו… עבר הרבה זמן, לא?״ מלמלתי לכיוון קיברו של אבי. ״עברו 6 שנים. מי היה מאמין. 6 שנים בלעדייך. שש השנים הכי קשות שחוויתי. ועוד בלעדייך. בחיים לא חשבתי שזה יגיע כלכך מוקדם. כן זה! הרגע שבו אני אדבר אלייך, ושאין ביכולתך לענות לי. אפילו לא את המילה הקטנה ביותר.״ לקחתי נשימה עמוקה, והחזרתי את מבטי שעד עכשיו היה מכוון לשמיים, לקברו של אבי.
״אתה זוכר בויה? שהיינו מדברים על כך שאני אלך בעקבותיך! שאני אלך לבית ספר צבאי, וישר אחר כך, ישר! אתגייס לגדוד 12. הבטחת שתהיה איתי בגיוס שלי, שתסיע אותי ליום הראשון שלי בתיכון צבאי. ושלכל טקס שיהיה לי, אתה תהיה הראשון שיגיע! לפני כולם. תשב שורה ראשונה באמצע, עם המצלמה שקנית שבוע לפני הגיוס שלי, כדי שתוכל להתגאות בתמונות האלו לנצח!״ הרגשתי את ליבי נסדק מהמחשבה על כך. אבל לא נתתי לדמעות אפילו לעלות בעיניי.
״הבטחתי לך שאני יהיה חזקה. לא משנה מה פאפו אני לא אבכה. אף אחד ושום דבר לא יגרום לי לבכות״ העפתי מבט אל עבר הכניסה לאיזור הקברים, מבחינה באנשים רבים נכנסים ובאים לכיווני. או יותר נכון, לכיוון הקבר. הלכתי אחורנית וחיכיתי שכולם יתאספו סביב הקבר, ואני אהיה מאחור בלי שאף אחד יראה אותי, אני לא רוצה שמישהו יראה אותי.
והנה זה מתחיל. כמו כל שנה. הם אומרים את התפילה הידועה, ואחיי הגדולים עומדים שם. שותקים. שתיים שלוש דמעות יורדות מעיניהם. יניר הבכור, הגדול מבין התאומים מדבר, אומר כמה מילים. רק כדי להרגיש טוב עם עצמו. להרגיש שהוא נותן לו את הכבוד המגיע לו. הולך הצידה מחבק את יקיר וזוהר, מתנהג כמו האח הגדול שהוא אמור להיות בשבילי, והנה זה נגמר. כולם מתפזרים ורק אני נשארת אחרונה. לא הולכת כמו כל שנה לביתנו הישן, כדי לחלוק חוויות וזיכרונות על אבי. אלא חוזרת לפנימייה, לבית האמיתי שלי. לאביאב. האח הגדול האמיתי שלי.
למקום אליו אני באמת שייכת.