והלוואי שהייתי מתעוררת בעולם חדש, ובו הכל היה נשכח- פרק חמש

-פרק 5-
עבר שבוע. שבוע מאז הפגישה שלי ושל יקיר. כל פעם כשאני רואה אותך, אני משנה כיוון הליכה. אני רואה את המבטים שלי, ומתאתפקת לא לבוא אליו ולהתפרק על כתפו, של אחי הגדול.
למרות השנאה שלי כלפי אחיי הגדולים, אני מתגעגעת אליהם ככ… ואני רוצה שנחזור להיות מה שהיינו פעם.
אבישג ואני נהינו חברות טובות. אפילו סיפרתי לה על יקיר, יניר וזוהר, סיפרתי לה על זה שאנחנו אחים. אחרי שסיפרתי לה היא הבינה כמה שאנחנו דומים, והתחילה לספר לי עליהם.
״בעיקרון, האחים שלך שוברי לבבות לא קטנים. אבל הם לא מאלה שיבואו עכשיו לבחורה, וינסו להפוך אותה לאיזה כחבה. הם כן סטוציונר אבל, גם מכבדים בנות. וכשזה מגיע לידידות שלהם, הם יהרגו בשביל להגן עליהם.״ אבישג המשיכה לספר לי על אחיי, כשהיא ליוותה אותי לשער.
״את נשארת הסופ״ש הזה?״ שאלה אותי.
״כן,״ עניתי.
״אני הולכת לבקר חברים מהפנימייה הצבאית, ואחר כך אני אחזור כדי להספיק לכינוס הערב״ המשכתי. כל שבוע יש לנו כינוס לפני הסופ״ש, מה לעשות ומה לא, והוראות של חוקים שונים למי שנשאר בפנימייה.
זה קידוש ראשון שלי פה, בפנימייה הזאתי. אני רגילה כל שישי, להיות עם אביאב ואלירון, כי שם משחררים כל חודש הביתה.

עליתי על האוטובוס שמגיע לפנימייה, ולא הייתה מאושרת ממני. התגעגעתי אליהם כלכך. אל אלירון, אביאב ו… ורון. לא עברה שעה בלי שהוא עלה בראש שלי, אני כלכך מתגעגעת למגע שלו, למגע שתמיד השתוקקתי אליו כלכך.

״נסיכה שלי!״ שמעתי את צעקתו של אביאב.
״חיים שלי!״ צעקתי לו חזרה, ורצתי לכיוונו, קופצת אליו.
״אושר שלי״ מלמל, ונטע את ראשו בשיערי.
״כמה שהתגעגעתי אלייך״ אמרתי לו בשקט, לא מתנתקת מחיבוקו.
נשארו מחובקים עשר דקות, ולאחר מכן התקדמנו לעבר החדר של אביאב ואלירון, כדי שאני אוכל גם לפגוש את אלירון.
״אלי!״ אמרתי לו בשמחה, וקפצתי עליו.
״קטנה שלי, מה קורה יפה? איך בפנימייה? את אוכלת כמו שצריך? מישהו עיצבן אותך? את רוצה שאני איישר אותו?״ הציף אותי בשאלות דואגות. מיד פרצתי בצחוק, מהדאגה הרבה שתמיד אפיינה את האהבה של אלירון כלפיי.
״אני בסדר מבטיחה, אני אוכלת, ולא צריך ליישר אף אחד.״ אמרתי לו בחיוך גדול, והתיישבתי לצידו על המיטה שלו.
״את בטוחה?״ אמר, כקלט את הספק בעיניי.
״בטוחה, בטוחה״ צחקתי. מסתירה מהם את העובדה, שאחיי שם.
״אז מה פספסתי?״ שאלתי אותם, כשנשכבנו על המיטה, כשאני ביניהם, ראשי נשען על חזהו של אביאב, ורגליי על ברכיו של אלירון.
״הופה הופה, תראו מי באה לבקר״ אמר ניר, כשנכנס לחדר. ניר ואני ידידים, והוא השותף של אלירון ואביאב.
״מה קורה נשמה שלי?״ שאל אותי. ״ברוך השם, איתך נסיך?״ שאלתי אותו מחייכת אליו. ״אחלה את יודעת״ אמר בחיוך.
״ניר תצלם אותנו״ אמרתי לו, והם נאנחו. יש לי בערך מיליון תמונות. אני אוהבת לתעד כל דבר, וכל רגע.
הושטתי לניר את הפלאפון שלי, כשאנחנו ממשיכים בדיבורים, כדי שתצא תמונה יפה וטבעית, בלי חיוכים או ציחקוקים מזויפים.
״את זוכרת שהלכנו לבר במרכז העיר, ואלירון היה כלכך מסטול שהוא שפך על ההיא שהוא התחיל איתה, את הבירה שהוא הזמין לה?״ אמר אביאב, ושלושתינו התחלנו לצחוק, נזכרים באותו הלילה.
״יאללה קחי, וכדאי שנזוז לערב גיבוש, רון יהרוג אותנו״ אמר ניר.
״רון?״ שאלתי לא מבינה. הבנים החליפו ביניהם מבטיח, כשניר יצא לחכות לנו בחוץ.
״הוא… החזירו אותה לורי״ אמר אלירון
״אותו כן, ואותי לא?״ שאלתי.
״כנראה …״ ענה לי.
״טוב יאללה, כוסאמק עם העבירה המבאסת הזאתי, בואו נעוף לחדר גיבוש״ אמר אביאב מקים אותי ואת אלירון.
״שנייה שנייה״ אמרתי, מסתכלת על התמונה. בחרתי בתמונה הכי יפה שלנו. שלושתינו צוחקים, ונראים כמו משפחה.
נכנסתי לאינסטגרם והעלתי את התמונה עם הכיתוב: ׳משפחה שלי, טוב להיות בבית׳ עם לב. תייגתי את הבנים והעלתי את התמונה.
התקדמנו לעבר החדר הגיבוש.

שנייה לפני שנכנסו שמענו צעקה, והקול של מי שצעק? היה מוכר לי עד כאב.
פתחנו את הדלת מעט, והרגשתי איך החב שלי נשבר, פשוט נופל ונשבר.
״אוריאן שגב, את החיים שלי. את כל העולם שלי! את זאתי שאני רוצה ללכת לישון לצידה, ולקום לצידה כל בוקר, עכשיו ולנצח. אני רוצה שאת תהיי האמא של הילדים שלי, והאישה שאני אזדקן איתה.
אז אהבה שלי, התנשאי לי?״ זה היה רון. הוא כרע ברך, אל מול נערה בלונדינית ויפהפייה. היא הייתה גבוהה, עם חזה שופע. צבע עורה היה בהיר, ועיניה הכחולות היו מדהימות, היא הייתה אחת הבנות היפות ביותר שראיתי. דמעות הציפו את עיניה, לפני שהיא פצתה את פייה.
״כן! כן, כן כן…״ אמרה קופצת עליו בחיבוק, מלא אהבה.
וזה היה סופה של החתיכה האחרונה של ליבי. הרגשתי מים על הלחי שלי. מה שהתגלה עד מהרה כדמעה, ועוד אחת, ועוד אחת.
״לורין…״ שמעתי את אביאב לוחש לי.
״אני… אני חייבת ללכת״ אמרתי ורצתי לכיוון תחנת האוטובוס.
עליתי עת האוטובס הראשון שהגיע, שנסע לכיוון הפנימייה, וניסתי להחזיק את הדמעות בעיניי.
הגעתי לתחנה האחרונה, שהייתה במרחק 20 דק׳ הליכה מהפנימייה.
יצאתי מהאוטובוס, ורצתי… פשוט רצתי. הדמעות טשטשו את עיניי, אך המשכתי לרוץ בשיט המהירות.
כאב לי הלב. בחיים לא הרגשתי כאב כזה, בחיים לא חשבתי שיכל לכאוב לי כך.
הרגשתי כלכך מטומטת, כלכך תמימה, כלכך… כלכך מתה. מתתי מבפנים. כל מה שהאמנתי בו התפרק מול עיניי.
פתאום הרגשתי את גופי עף אחורנית, וכאב חד פילח את גבי, אך עדיין לא השתווה לכאב הפנימי שהרגשתי.
הדמעות המשיכו לטשטש את עיניי, אך עדיין ראיתי את הגוף שבו התנגשתי זה היה יקיר.
״לורי… למה את בוכה נסיכה שלי?״ שאל, ועיניו פתאום התמלאו דאגה, הוא משך אותי לחיבוקו, והפעם? הפעם לא התנגדתי. אלא נתתי לעצמי להתפרק. בכיתי בחוזקה, והוצאתי את כל הכאב שעל ליבי.
״הוא אמר לי שאנחנו זה לנצח…״ ייבבתי אל תוך חולצתי של יקיר, כשהוא מלטף את שיערי.
״אני שונאת אותו יקיר… אני רוצה למות! נמאס לי יקיר! נמאס לי…״ המשכתי להוציא את כל הכאב שהיה טעון בליבי במשך כל השנים. ולפעם הראשונה בשנים האחרונות… הרגשתי, בטוחה.