והלוואי שהייתי מתעוררת בעולם חדש, ובו הכל היה נשכח- פרק 11

נקודת מבט לורין

עברו כבר שלושה חודשיים מאז המקרה עם זוהר.

שלושה חודשיים של עבודה קשה בשביל כולנו, ובמיוחד בשביל זוהר.

אחרי חשיבה לא ארוכה במיוחד החלטנו שלא לשלוח את זוהר למוסד גמילה, ולטפל בו בעצמנו.

זאת הייתה החלטה, שדרשה מכולנו להיות כפופים אליה 7\24, לאור העבודה הקשה שנדרשה לטיפול בזוהר.

האמת, שבהתחלה זה נראה חסר תועלת, ושתוך שבוע זוהר ימצא את עצמו במוסד גמילה.

אבל לא יודעת איך, זה לא קרה. זוהר לא נכנס למוסד גמילה, ומצבו מתקרב למצוין.

אריאל והוא עדיין לא מדברים. אריאל לא מסוגל להסתכל לו בעיניים, וזוהר עדיין שונא אותו. אוראל ומורן גם ניתקו קשר לגמרי. ממש אבל, הם רואים אחד את השני במסדרון ומשנים כיוון.

במשך חודש שלם, רון לא הפסיק להתקשר אליי ולהגיד לי שהוא אוהב אותי.

חשבתם שזה הזיז לי, נכון? האמת היא, שממש לא. בחיים לא נעלמו לי כ"כ מהר, רגשות למישהו. אבל הנה, זה קרה. אני רואה את התמונות שלנו ביחד, ולא כואב לי אפילו לא לשנייה.

אני חושבת שרון ואני לא היינו מהזוגות שנועדו להיות ביחד.

אתמול שלחתי לו הודעה ארוכה, שבה החלטתי לסגור את הכל.

-יום לפני כן-

'אהוב שלי, מי היה מאמין שנגיע לזה?

האמת היא, שמההתחלה זה לא נראה מבטיח.
אני יכולה להגיד לך, שאף פעם לא הרגשתי שבאמת אהבת אותי.

אני לא אומרת שלא רצית. ואני גם לא אומרת שהקשר הזה היה כלום בשבילך. אני אומרת, שלא אהבת אותי כמו שאני רציתי שתאהב. לא אהבת אותי, כמו שאני אהבתי אותך.

זה כאב, אתה יודע? באותו היום, ששמעתי אותך מצהיר את אהבתך, בהצעת נישואים בפני כולם, ולא לי, זה היה כואב.

אתה זוכר שאמרת לי שיגיע היום ונעמוד שנינו, מתחת לחופה אחת ונשבע אמונים.

למה כבר אז הייתה לי תחושה שהכל חלום? מהסוג שתכף מסתיימים. אולי עמוק בפנים ידעתי את האמת, אבל בחרתי להתעלם. להכחיש. לחיות בתוך בועה ורודה, שבה הייתי לזמן קצר, מאושרת. ואין לך מושג כמה זמן לא הרגשתי ככה מאושרת. אפילו לכמה רגעים, שכחתי איך זה מרגיש להיות מאושר, איך זה מרגיש שחיוך מטופש מרוח לך על הפרצוף.

אז תודה אהוב שלי. תודה שהזכרת לי לכמה רגעים מזה אושר.

תודה על תקופה מדהימה.

אני מאחלת לך את הכי טוב שיש. שתהיה מאושר עם ארוסתך, ובן החדש שלך. שהוא ימלא אותך אך ורק בגאווה, ובאושר תמידי.

תודה על כ"כ הרבה.

אני מקווה שיום יבוא, ונוכל להסתכל אחד לשני בעיניים ושוב, לחלוק רגע של שתיקה.'

לורין.'

-היום-

הוא לא ידע מה להגיד. זה לפחות מה שהוא אמר לי.

לפני עשר דקות הוא ענה לי, ואני רועדת מפחד להסתכל בהודעה.

"נו לורי, תסתכלי כבר! לא יקרה כלום" חופרת לי אבישג, בזמן שהיא בוחרת לנו סרט לראות בטלוויזיה שהכניסו לנו לחדר.

נסתבר, שהשותפות האחרות שלנו הן שרמוטות לא קטנות, ונדירות הפעמים שהן ישנות בחדר. לכן, רוב הזמן החדר כולו שלנו. ואנחנו בכלל לא מתנגדות.

"טוב, צודקת" מלמלתי, ולקחתי את הפלאפון שלי מהשידה.

פתחתי את הפלאפון, ונכנסתי לחלון שיחה שלי ושל רון.

'האמת היא, שבחיים לא חשבתי שתשלחי לי הודעה. ובצדק. אני פגעתי בך בדרך הכי כואבת שאפשר. ואם זה היה הפוך, לא הייתי מעלה בדעתי לומר לך מילה גם אם החיים שלי תלויים בזה.

אבל תמיד אמרנו שאת הבוגרת מבינינו, לא?

נסיכה שלי, התקופה איתך היא התקופה הכי מאושרת בחיי. את לימדת אותי כ"כ הרבה.

את לימדת אותי לאהוב.

את הפכת אותי לבן אדם טוב יותר, ונתת לי אהבה ואושר בכמות שלא חשבתי שאני יכול להרגיש.

אז תודה. תודה על כ"כ הרבה דברים שנתת לי.

לורי, כל מי שיזכה לפגוש אותך יראה איזה בן אדם מדהים את, וכמו יופי את מקרינה. כל מי שיפגוש אותך יתאהב בחיוך שלך, כמו שאני התאהבתי.

הרבה פעמים, לפני שאני הולך לישון אני חושב עלייך. אני חושב אם עשיתי טעות במה שבחרתי.

אני חושב, אם הייתי בוחר בך הייתי מאושר יותר?

האמת שאין לי תשובה לזה.

וכנראה שאת צודקת. אנחנו לא מהזוגות שנועדו להיות ביחד.

כי כמו שאת אומרת, הכל זה מלמעלה. וכנראה שאת האושר שלך, את תמצאי במקום אחר.

אני מצאתי אותו. הילדים שלי.

לורין ודניאל.

אני מקווה שאיכשהו הטוב לב שלך, יגיע עם השם שלך לבת שלי. כי זה הדבר הכי טוב שאני יכול לקוות שיהיה לה.

אני מקווה שהאושר שלך קרוב משנדמה. כי זה מגיע לך יותר מלכל אחד אחר בעולם הזה.

אני יודע שזה אולי לא מתאים. אבל אין דבר שאני ארצה יותר מזה שתגיעי לחתונה שלי.

אני אשלח לך את ההזמנה בדואר, אני מקווה לראות אותך. אני אחפש את הפנים שלך שם.

אוהב, ותודה על הכל!, רון.'

"וואו" אמרה אבישג לאחר שהקראתי לה את ההודעה.

"את הולכת?" שאלה אותי.

"נראה לי שכן… אני הייתי רוצה שהוא יבוא, ומעבר לזה שהוא היה הבן זוג שלי הוא תמיד היה אחד האנשים הכי חשובים לי, הרבה מעבר לזוגיות" אמרתי לה.

"עזבי שיחה כבדה עכשיו. בואי נשאיר את זה למחר. כי בינתיים מחכה לנו מרתון 'מהיר ועצבני'" אמרה לי בחיוך.

"עכשיו 13:00, אנחנו נסיים את כל הסרטים האלה גם אם זה יימשך כל הלילה, ברור?" אמרתי לה.

"כן המפקדת! יאללה בואי" אמרה. נכנסי לצידה מתחת לשמיכת הפוך הנעימה שעל מיטתה, מזגן, פופקורן, דוריטוס וקולה, מה צריך יותר?

"יאללה מתחילים" מלמלתי והפעלתי את הסרט הראשון בסדרה.

השעה 01:00, בלילה ואני ואבישג סוף סוך סיימנו את כל הסרטים.

"מה יש?" שאלה אותי אבישג כשראתה שאני מעופפת.

"סתם…" מלמלתי ממשיכה להסתכל על נקודת בקיר.

"נו לורי מה יש?" שאלה אותי, והחזיקה בפניי מפנה אותן כלפיה.

ברגע שבאתי לפתוח את פי, לא יכולתי.

עיניה של אבישג היו יפהפיות. הן היו בהירות, ולא יכולתי להזיז את מבטי מהן.

אף אחת מאיתנו לא הבינה מה קורה פה.

ראשינו התקרבו לאט לאט, ופתאום קרה מה שאף אחת מאיתנו לא צפתה.

שפתיי פגשו את שפתיה, לנשיקה עדינה, שאט אט הפכה לסוערת.

אחרי כמה דקות, התנתקנו בבת אחת, והסתכלנו אחת לשנייה בעיניים.

מה קרה פה עכשיו?