והלוואי שהייתי מתעוררת בעולם חדש, והכל היה נשכח פרק שני (קצת מיני)

-פרק 2-
״החלום של כל גבר, שני קילומטר מעל כל היתר…״ שרתי את השיר, בדרכי מהתחנה לפנימייה. החיבוק שיניר חיבק את יקיר, וזהר צרב לי בלב. כאב לי המחשבה שלא גם אני בתוך ידיו של אחי הגדול, או יותר נכון מי שאמור להיות אחי הגדול.
צעקה נפלטה מפי, בזמן שהרגשתי יד גדולה מושכת אותי, ומצמידה אותי אל הקיר.
״הבהלת אותי מטומטם״ נאנחתי כשראיתי את אריאל.
״מה קורה כפרה?״ שאל והתחיל להתנדנד, שהוא מצחקק, וגל של ריח אלכוהול יצא מפיו.
״תגיד יש זמן שאתה לא שיכור ארי?״ שאלתי אותו צוחקת עליו.
״אמממ לא לא נראלי״ צחק ועזב אותי, מתנגד עוד קצת ונופל אחורנית. הרמתי אותו משעינה אותה על כתפיי, ונושאת אותו איתי אל הפנימייה. נכנסתי אל הפנימייה בשקט משתיקה גם את אריאל. הכנסתי אותו לחדרי וזרקתי אותו למקלחת, שמה את המים על הכי קרים שאפשר, מצפה לצעקה שתבוא.
״כוסאמק זה קר!״ צעק אריאל, ואני צחקתי מהסיטואציה.
״כן לורין נורא מצחיק״ אמר בעצבים, מכבה את המים.
״קח״ אמרתי לו מושיטה לעברו את המגבת, שהוצאתי מהארון.
״אתה יכול להישאר פה עם אתה רוצה״ אמרתי לו ונכנסתי לחדר, פושטת את בגדיי ומחליפה לפיג׳מה קצרצרה.
״התגעגעתי אלייך את יודעת?״ אמר לי, מסתכל עליי מסרקת את שיערי הארוך.
״אליי או לגוף שלי?״ שאלתי אותו בזלזול.
״גם וגם״ אמר לי , ״למי אני משקר? את יודעת שלגוף שלך, יפה שלי״ אמר לי מלטף את גבי, ומוריד לאט לאט את ידו.
עצרתי אותו כאשר הגיע לאגני, והעלתי את ידו בחזרה לגבי.
״עוף מפה״ לחשתי, מפנה את מבטי לרצפה, כשהן מסתכל עליי במבט לא מבין. ״אמרת ש-״ התחיל להגיד ומיד קטעתי אותו. ״התחרטתי״ אמרתי בקול נוקשה. ״עוף לי מהחדר, לפני שאני צורחת, ואז כל הפנימייה תתייצב פה. ואל תשכח כולם פה חיילים מאומנים״ אמרתי לו בקול מעט מאיים, מנסה להרגיע את קולי, ואת רעדו. הוא הנהנן ויצא מהחדר.
נזכרתי על המיטה חושבת על הדרך המטופשת שבה אני ואריאל הכרנו.
אני הלכתי למועדון, הוא הלך לאותו המועדון שנינו השתכרנו ו… טוב אתם כבר יודעים איל זה נגמר. ככה גם הלך המשך הקשר הארוך שלו. הרגשתי שהוא המקום מפלט שלי תמיד. ובשבילי הייתי… טוב, לא יותר מסקס מזדמן.

≫בוקר≪
קמתי בבוקר, אחרי שאתמול נרדמתי, במחשבות על אריאל. הלכתי למקלחת המשותפת שלי ושל 5 חדרים אחרים שלידי. עוד שלושה חדרים של בנים ושתיים של בנות.
כרגיל כמו בכל בוקר המקלחת הייתה ריקה. אני תמיד מתעוררת מוקדם לפני כולם, ואחרי כל אירגוני הבוקר אני מסתובבת בפנימייה.
חזרתי לחדר שמה גופייה לבנה ומעליה את המדים שלי. מכנס חקי ארוך עם חגורה, חולצה ארוכה עם כתים ירוקים ואפורים בכל מיני גוונים. כובע שתואם לחולצה, ומגפיים צבאיות שחורות. סירקתי את שיערי החום והחלק. השיער שלי מגיע לקצת לפני אמצע הגב, ושמתי עליו את הכובע שלי. הסתכלתי על עצמי במראה מורחת שכבת קונסיל שתואמת לצבע עורי הכהה, מתחת לעיניי להסתיר את הדמעות שירדו בלילה, ולפני באזכרה. שמתי את השרשרת מגן דוד של אבי, ויצאתי מהחדר.
הסתובבתי בפנימייה, מתקדמת לכיוון הספסל שעומד בקצה הפנימייה, ספסל כזה נטוש שמשקיף על הכל. התיישבתי עליו מוציאה חבילת סיגריות מהכיס הקדמי שלי, ומדליקה את אחת הסיגריות, מכניסה אותה לפי נושפת את העשן הרעיל אל תוך ראותיי, מסתכלת על כל הפנימייה.
״בוקר טוב לורין״ שמעתי את קולו הגברי של רון, המפקד שלי מעליי.
״בוקר טוב המפקד״ אמרתי לו בחיוך תחמני, כשהוא מחזיר לי את אותו החיוך…

״אתה בטוח שאין לאף אחד מפתח?״ שאלתי אותן מתנשפת שפיו על צווארי. ״בטוח בטוח, תסתמי כבר ותעשי משהו מועיל״ אמר בקולו המחוספס, כאשר הוא פותח את כפתורי חולצתי. וממשיך לנשק את צווארי. נישקתי את פיו, ומשכתי את החולצה שלו מעליו. יורדת לכיוון מכנסו, פותחת את הריצ׳רץ של מכנסו, ומכניסה את אברו לפי.
לאחר כמה דקות, עליתי למעלה, ורון התחיל מנשק את שדיי.
״רון! אתה מאחר למסדר בו..קר״ שמענו קול, מכיוון הדלת. הוא במהירות שם עליי את חולצתו, שהייתה הדבר היחיד על גופי.
״רון! מה הולך פה?!״ צעק עליו המפקד הבכיר ביותר בבסיס, כאשר ראה את רון עירום, ואותי מסתתרת מאחוריו.
הסתכלנו אחד על השנייה בפחד, מפחדים מגזר דיננו.
״עופו מפה. שניכם!״ צעק עלינו. רצתי במהירות מן המשרד נכנסת לחדרי. הנה קרה משהו שחשבתי שמעולם לא יקרה. שנה אני ורון ביחד ומאז ומתמיד פחדנו שמישהו יתפוס אותנו. והנה זה קרה…
מעניין מה יקרה. לאן אני אלך? או שיעיפו אותו?. שאלות רבות הועלו במוחי.
החלפתי את חולצתו של רון, במכנס מדים אחר, וחולצה T שירט ירוקה (צבע חקי), ונעלתי סנדלים, מכיוון שנעלי עוד היו משרדו של רון.
״המפקד קרא לך. והוא רותח עלייך. מה עשית לורין?״ שאל אותי אביאב, כשנכס לחדרי. ״יש מצב שהוא תפס אותי ואת רון״ אמרתי בשקט כשמביאה מסתכל עליי מופתע. ״מה תפס…? באמצע הזה?״ שאל אותי, והנהנתי.
״הלך עלייך לורין! למה את כלכך מטומטת?! אמרתי לך שזה צריך להפסיק! למה את לא מקשיבה??״ שאל אותי בעצבים רבים. ״סליחה טוב?! סליחה, סליחה סליחה! אתה חושב שלי זה לא קשה?! כל חיי חלמתי על קרירה צבאית, וזאת תחילת הדרך שלי! והנה הרסתי אותה!! אז סליחה צודק, אני מטומטת! אבל אני באמת אוהבת אותו אביאב…״ אמרתי לו בצעקה, ולחשתי את החלק האחרון. ״שתדעי שלא משנה מה יקרה, גם אם לא נהיה יותר פה ביחד, אני תמיד פה בשבילך. תמיד״ אמר ברצינות מסתכל בעיניי, דמעה עמקה בקצה עיניי, וניגנתי אותה במהירות מתנפלת על אביאב בחיבוק רחב. ״זה הדדי שתדע. ועכשיו כדאי שאני אלך למפקד״ אמרתי לו מחייכת אליו חיוך קטן, מתקדמת למשרדו של המפקד. נכנסתי פנימה מבחינה גם ברון עומד שם, ולפי מבטו הוא יותר בסדר ממה שהוא ציפה.
״הנה מה שיקרה, לורין אדרי, כרטיס זהות 78461390, את מועברת לפנימייה רגילה. במרכז הארץ. סמ״ר רון אהרון, מספר זהות 64301745, אתה מועבר לבסיס בדרום הארץ, לפקד על חיילי גולני. ואני עוד ריחמתי עליכם. יש לכם מזל שלא הרסתי עליכם את הקרירה הצבאית שלכם!״ צעק בעצבים. ״לכו לארוז שניכם. מחר בשעה 8 בבוקר אני לא רוצה לראות אתכם פה.״ אמר בפנים מאוכזבת ויצא.
״אה ולורין?… תהני בפנימיית אלון״ אמר, בפנים רציניות ויצא.
כנראה שזה באמת קרה… כנראה שזה באמת נגמר.