והכל התחיל מכדור עף… פרק 10 – בבקשה תקראו ^.^

דמי חיכתה במשך שעות בזמן שהרופאים טיפלו בכתפו הפצועה של כריס, ופתאום יצא רובי מהחדר. "יש לו נקע בכתף," הוא אמר בתקיפות והתיישב על הרצפה מול החדר.
"שלום גם לך," אמר דמי והתיישבה לצידו.
"אהה נכון, היי," אמר כאילו רק עכשיו נזכר איך מתחילים שיחה.
"למה אתה פה בחוץ?"
"אני מתמחה, הם לא נותנים לי לעזור בפצועים, אני רק ליווי," הוא ענה והעיף קצוות שיער שחור מתולתל מעינו השחורה. אפילו שכל צבעיו היו שחורים (חוץ מצבע העור החיוור) הוא לא נראה מאיים כלל וכלל, להפך, הוא נראה חברותי ומצחיק.
"אתה באמת רוצה להיות רופא?"
"אני לא יודע," הוא נאנח והסתכל עליה בחסר אונים והיא שמה לב לכמה נמשים קטנים על אפו. "תמיד חשבתי על זה בתור מובן מאליו, כאילו אין מקצוע אחר שיתאים לי, כאילו לא אוכל לשרוד בעולם הזה בלי להיות רופא; אבל ככל שאני נכנס יותר עמוק לעולם הרפואה, אני מגלה שאני לא רוצה להיכנס לשם," הוא צחק בצער, "מצטער שאני משתף אותך בזה, פשוט תשכחי מזה."
"נו באמת, כבר התחלת! אתה לא יכול להפסיק עכשיו," ענתה דמי ודחפה אותו קלות.
הוא ציחקק ואמר: "אין לך כוח לשמוע את זה."
"תתפלא אבל יש לי גם כוח וגם זמן," היא הצביעה על הדלת, "לא נראה לי שאני יוצאת מפה בקרוב."
"הוא בטח יישאר פה כמה ימים, את מתכוונת להישאר איתו?"
"אני לא יודעת, נראה," פתאום היא הרגישה דחף לשנות נושא לפני שהוא יתחיל לשאול שאלות. "אז מה אתה רוצה להיות אם לא רופא?"
"את מבטיחה שלא תצחקי?"
"מבטיחה!"
"אני סומך עלייך."
"נו, אני לא אצחק, הבטחתי."
הוא מילמל משהו שדמי לא שמעה, "לא שמעתי, תגיד שוב."
הוא עוד פעם מילמל. "למה אתה מתבייש? תדבר כמו שדיברת קודם!" היא התעצבנה.
"זמר! זמר!" הוא צעק.
"זמר?"
"כן, זמר."
"כאילו, לשיר והכל?
"כן."
"אתה?"
"למה לא?"
"אוקיי, יודע מה, תשיר איזה משהו."
"איזה שיר?"
"מה אתה מכיר?"
"מכירה את אדם לווין?"
"או! יש לו שיר עם EMINEM ו – 50 CENT, קוראים לו MY LIFE, מכיר אותו?"
"my life, my life,
makes me wanna run away
there's no place to go, no place to go.
All the confusion
it's an illusion like a movie,
got nowhere to go
nowhere to run and hide
no matter how hard i try."
"וואו! פשוט וואו! יש לך קול מדהים! בדיוק כמו של אדם (הזמר)!"
"אני שמח שאת חושבת ככה," הוא חייך במבוכה.
"אבא שלך יודע שאתה יודע לשיר ככה?"
"נראה לך? זה סוד שכולם יודעים חוץ ממנו, אפילו אחותי הקטנה המליצה לי לא לומר לו."
"אז זה הוא שחינך אותך להיות רופא, שלימד אותך שאין לך אפשרות אחרת…"
"כן, כנראה."
פתאום, קטע אותם צלצול הפלאפון.

"הלו? דמי? מה רצית?" נשמע קולה של ברברה מהצד השני של הקו.
"ברברה, זה כריס…" נסתה דמי לענות.
"מה איתו?" דחקה בה ברברה.
"הוא נפצע."
נשמעו כמה רגעי שקט עד שברברה דיברה שוב: "מה זאת אומרת נפצע? איך בדיוק?"
"זה סיפור ארוך, העניין הוא שיש לו נקע בכתף הימנית שלו, אנחנו עכשיו בבית החולים העירוני, תבואו, בסדר?"
"אנחנו כבר בדרך," אמרה ברברה. "למי עוד סיפרת?"
"אל תדאגי, לא סיפרתי לסטפני."
"יופי, נספר לה יותר מאוחר," פתאום נשמע קול נפילה. "אוי לא, גבי! מה עשית?" צעקה ברברה. "טוב, דמי אנחנו נגיע הכי מהר שאנחנו יכולות, אבל אנחנו נתעכב פה."
"בסדר גמור, להתראות."
"ביי."

"הכל בסדר?" שאל אותה רובי.
"כן, זאת הייתה אחותו," דמי אמרה והצביעה על הפלאפון שבידיה, "סיפרתי לה שהוא נפצע."
"איך היא הגיבה? צעקה עלייך/ קיללה אותך/ שתקה וניתקה/ התעלפה….."
"לא, לא. אף אחת מהאפשרויות שלך. היא לא יודעת שזה קרה אצלי בבית ושאבא שלי פגע בו, היא רק יודעת שהוא פצוע, אז היא הגיבה נורמלי."
"יחסית לאחת שלו יודעת את כל האמת…" מילמל רובי.
"נו באמת! אתה לא יכול להאשים אותי, היית עושה את אותה הדבר; וחוץ מזה, זה לא משהו שמספרים בפלאפון. אני אספר להן כשהן יגיעו."
"מה שתגידי," הוא אמר והלך.