והכל התחיל מכדורעף… – פרק 5

"אנחנו הולכים לבית של אבא שלי?" שאלה דמי.
"רואים שאת תיירת, האזור של בתי המגורים הוא שם," אמר כריס והצביע ימינה, "בצד השני יש את כל בתי המלונות, המסעדות, הקניונים, אתרי התיירות ומה שבא לך."
"אז כל הבתים נמצאים בצד אחד? כולם שכנים?"
"כן, אבל זה בנוי בשכונות. הנה הבית שלי," אמר והצביע על בית דומה לבית של הנרי: 4 קומות עם קורת גג ומרפסות המציצות מהקומה השנייה וחצר בקומת הכניסה. "בואי ניכנס."
"רגע, ההורים שלך בבית?"
"לא, הם בעסקים בעיר, אבל יש סיכוי שהאחיות שלי בבית, אל תדאגי הם לא נושכות," אמר וחייך.
הוא צילצל הפעמון הדלת, "אני מקווה שאת לא מפחדת מכלבים," הזהיר, ופתאום נשמעו נביחות מאחורי הדלת.
"איזה סוג?" שאלה וחייכה.
הדלת נפתחה לפני שכריס הספיק לענות, ולפניהם עמדה נערה דומה מאוד (אפילו יותר מדי) לכריס: היא הייתה גבוהה ושרירית כמוהו, היו להם אותן עיניים ירוקות ואותו שיער מתולתל וחום – הדבר היחיד שהעיד על היותה נערה היה זה שהיא לבשה שמלה ועקבים. מאחוריה נבח כלב דלמטי בעל כתם שחור המכסה את העין הימנית שלו. "היי תירגע, מיקי," אמרה לכלב,"אממ שלום, אני ברברה, אחות של כריס."
"היי, אני דמי."
"שם יפה."
"ניכנס?" שאל כריס והוביל את דמי לתוך הבית.
הבית של כריס היה מסודר בצורה אחרת לגמרי מהבית של הנרי: הספות היו הרבה יותר אלגנטיות – 2 כורסאות בצבע בז' מעוטרות בתחרה, ועוד 2 ספות בעלות 2 מושבים כל אחת באותו סגנון. הייתה להם טלוויזית פלזמה ענקית שכיסתה כמעט את כל הקיר, ובקיר ממול היו תמונות של כל מיני ערים באירופה כמו פריז, מילאנו, ברצלונה, לונדון, וכו'. החלונות הענקיים היו מכוסים בווילונות שקופים ועדינים ואילו השולחן הקטן בצבע חום כהה, עליו היו מונחים שלט טלוויזיה וכל מיני מגזינים, היה דומיננטי מאוד בחדר.
"אני ישן בקומת קרקע, בואי למעלית," אמר כריס.
דמי הנהנה והלכה אחריו למעלית ובדרכה עברה ליד המטבח והחדר אוכל שאותם לא הספיקה לבחון.
"דומה לבית של אבא שלי," אמרה דמי כשנכנסו למעלית.
"כל הבתים פה בנויים באותו סגנון," ענה כריס בפשטות.
"למרות שאצל אבא שלי קומת הקרקע משמשת למחסן."
"גם אצלנו זה היה פעם מחסן, אבל כשגדלתי לא רציתי לחלוק להמשיך לחלוק את החדר שלי עם אחותי הקטנה, אותה עדיין לא פגשת, אז ביקשתי לעבור לקומת הקרקע."
"מה יש לכם בעליית גג?"
"חדר אורחים."
"אצל אבא שלי יש שם שולחן ביליארד ובר משקאות," אמרה דמי בקול מתנשא וקרצה לכריס.
"שוויצרית,"
דמי צחקה ודלתות המעלית נפתחו. היו שם ארון בגדים, שולחן כתיבה ועליו מחשב נייח, מיטה זוגית וטלוויזית פלזמה קצת יותר קטנה מהטלוויזיה בסלון. חדר טיפוסי לנער בן…. "בן כמה אתה?" שאלה דמי כשהבינה שהיא לא יודעת אפילו מה שם המשפחה שלו.
כריס צחק וענה: "נכון, שכחתי מהפרטים הקטנים," אמר והתיישב על המיטה, תספרי לי על עצמך בכלליות."
"מה אתה רוצה לדעת?"
"הכל," ענה בפשטות.
דמי נאנחה והתחילה לספר על עצמה: "אז השם המלא שלי הוא דמיטריה סמית' ג'קסון, ההורים שלי גרושים, לאבא שלי יש חברה ואמא שלי נשואה מחדש. יש לי אח קטן בן 9 וב- 10 באוגוסט אני אהיה בת 17. בדרך כלל אני גרה עם אמא שלי ואני ואח שלי פה לקיץ, שאלות?"
"בהמשך יהיו," כריס חייך.
דמי חייכה בחזרה ואמרה: "עכשיו אתה."
"שם מלא – כריסטופר רוסו. שתיי אחיות גדולות תאומות בנות 20 ואחות אחת קטנה בת 15. אני בן 17."
"טוב לדעת."
"אף פעם לא ידעתי שיש לי חיים כל כך משעמים," אמר כריס בעצב.
"הם לא משעמים, זה פשוט ששלי מעניינים יותר מדי."
כריס חייך ואמר: "את תמיד יודעת מה לומר כדי שאנשים ירגישו יותר טוב," הוא קם ופתח את הארון והוציא משם תיק עזרה ראשונה.
"עזרה ראשונה, אה?" חייכה דמי.
כריס חייך בחזרה וענה בהתגוננות: "את יודעת כמה מסוכנת קרינת השמש?!" הוא הוציא מהתיק משחת אלוורה, "קצת מביך לבקש את זה ממך, אבל אני יודע שאת לובשת בגד ים מתחת, אז… תורידי את החולצה והמכנסיים בבקשה," הוא הסמיק ברמות מטורפות ודמי צחקה אבל היא תיארה לעצמה שהיא לא נראית יותר טוב.
"בסדר," אמרה והרימה את גופיית הספגטי מעל ראשה, היא הניחה לכריס למרוח על כתפייה השרופות את משחת האלווריה ונרתעה מהמגע הקפוא של המשחה. "איך זה כל כך קר אם זה יצא מהארון?"
כריס צחק, "אז מה אם האלוויריה גיי? יש לך בעיה עם זה?"
דמי צחקה ותיקנה את עצמה: "לא, לא, אני מצטערת, התכוונתי לשאול איך הארון החם אממ שמר על קור האלווירה?"
כריס חייך בשביעות רצון, "התיק של העזרה ראשונה הוא מקרר ממש קטן לקרמים כמו אלווירה, שצריכים להישאר קפואים, עכשיו תורידי את המכנסיים."
דמי פשטה את המכנסיים וכריס התכופף, ומרח את המשחה על רגלייה השרופות.
פתאום, הדלת נפתחה במהירות ובפתח עמדה ילדה כבת 15 שדמי הניחה שהיא אחותו הקטנה של כריס. "כריס, ברברה רוצה שתבאו… אוי מיי גאד מה אתם עושים?!"