והכל התחיל מכדורעף… – פרק 2

דמי דפקה על חלון המכונית, ג'ונתן ראה אותה ופתח את החלון, "מה את רוצה?" שאל בזעם.
"קודם כל תנשום ותירגע, עליי אתה לא כועס ואני לא שק איגרוף שמוציאים עליו עצבים, מובן?" ניסתה דמי להבהיר לג'ונתן מי הבוס.
"סליחה, לא התכוונתי," אמר ג'ונתן ונאנח. "העניין הוא שאמא צריכה להיות עם אבא, וויליאם סתם נדחף."
"תגיד ג'ונתן, פעם התאהבת? אתה יודע בכלל מה זה אהבה?" שאלה דמי.
"אני יודע שזה מה שאמא ואבא מרגי… הרגישו."
"הרגישו, ועכשיו וויליאם ואמא מאוהבים ואנה והנרי מאוהבים," אנה הייתה החברה המופקרת של הנרי, היא בת 24 בסך הכול ואילו הנרי בן 38. השיער שלה צבוע לבלונד ונראה מכוער ליד העיניים החומות המכוערות שלה. זה ברור שהנרי לא מאוהב בה והיא לא מאוהבת בו, היא רק רוצה את הכסף שלו, והוא… מנסה להראות לאמא שגם הוא נהנה מהחיים; אבל דמי לא יכלה להגיד את זה לג'ונתן בן ה-9, לכן שיקרה,"הם התקדמו הלאה וככה גם אנחנו צריכים."
"אני לא חושב, אני זוכר שלפני שבועיים כשאבא בא להגיד לאמא שאנחנו נבוא אליו לקיץ, ראיתי איך העיניים שלה זרחו, והוא נראה שמח לראות אותה. הם מתגעגעים זה לזו, אני רואה את זה במבטים שלהם," דמי הסתכלה עליו מופתעת, ולחשוב שמשפט כזה יצא מפה של ילד בן 9.
"אהחמ, אהחמ," דמי וג'ונתן הסתכלו לאחור וראו את וויליאם ואת ליסה. "באתי להיפרד ממכם, מותר לי?"
"מה? ברור," אמרה דמי וניגשה לחבק את וויליאם.
ג'ונתן רק הסתכל על וויליאם במבט זועם, אז וויליאם רק פרע את שערו.
"להתראות, נראה אתכם בספטמבר," אמר וויליאם.
"ביי, נתגעגע," אמרה ליסה ונישקה את וויליאם דרך חלון המכונית. "תשמור על הבית, אני חוזרת עוד כמה שעות."
לאחר כמה דקות של שקט, דמי לא יכלה לסבול את השקט הזה יותר ושאלה: "כמה שמעתם מהשיחה?"
ליסה נאנחה, "רק את המשפט האחרון של ג'ונתן."
"אבל זה נכון? אני צודק, נכון?" שאל ג'ונתן עם ניצוצות של צדק, צפייה ושמחה בעיניו.
"ג'ונתן, זה עניין של מבוגרים." ענתה ליסה.
"ג'ונתן, זה עניין של מבוגרים," חזר ג'ונתן על דברי ליסה בלגלוג.
"ג'ונתן! תתנצל, חצוף!" אמרה ליסה.
"אני לא ביקשתי ממך להתנצל כהתגרשת מאבא!"
"ג'ונתן… חשבתי שהרגעת אותו." אמרה ליסה בקול שקט ופנתה לדמי.
"ניסיתי?"
ליסה נאנחה וניסתה לא לבכות.
"אני מצטערת, אמא." אמרה דמי.
"אין לך מה, זה לא אשמתך."
"אני מצטער!" צעק ג'ונתן ופרץ בבכי.
"ג'ונתן, אתה רוצה שאני אעבור לאחור?" שאלה דמי.
ג'ונתן הנהנן.
"אמא, תעצרי בצד בבקשה."
הפנים שלה היו אטומות, היא רק הסתכלה על הכביש, ועדיין היא עצרה בצד.
דמי עברה למושב האחורי וחיבקה את ג'ונתן לחיקה. ליסה המשיכה לנהוג בלי לומר מילה. הרעש היחיד שנשמע היה היבבות של ג'ונתן ורעש המנוע של המכונית. 3.5 שעות של שקט.