"והיום הזה שבו הגעת…הכל השתנה" – הקדמה + פרק 1 ( באמת שאני ממליצה לכן לקרוא!)
תקראו קודם ברציתי להוסיף זה חשוב!
קוראים לי שיר
אני יושבת על נדנדה באמצע הלילה,וחושבת אך החיים יכולים להשתנות בין רגע…
מהנערה הכי מאושרת,שיש לה הכל, ושהרבה אנשים אוהבים אותה,הפכתי לנערה בודדה והרוסה…
למה החיים תמיד חייבים להיות חרא בין רגע?!,למה איי אפשר להיות מאושר כל החיים?
בלילות כאלה אני הייתי יושבת עם ידידים, וחברות,מדברת איתם וצוחקת…
אבל היום אני לבד,הרחקתי את החברים שלי מימני,עדיין מענין אותכם לדעת למה?,מה כבר יכול לקרות שהחיים שלה הרוסים?,הרבה שואלים…ואני הפעם הענה לכם…
בגיל ארבע עשרה וחצי,את התאריך הזה לא השכח לעולם העשרים, וארבע,לשלישי.
חזרתי מביתה של חברה טובה שלי,כמו ילדה טיפשה העדפתי לחזור לבד,כמה פעמים אמא ביקשה ממני לא לחזור בשעות כאלה לבד…כן אמא!,אני מצטערת!
הרחוב היה חשוך ושקט,העדפתי ללכת בדרך קיצור,היה קריר אז הדקתי את הסוודר לגופי.
וראיתי אותו,את הבנאדם הזה שהרס לי את החיים…
"למה את מסתובבת לבדך ילדה?",שאל אותי בקול ידידותי
"אני בדרך הביתה",השבתי והתכוונתי להמשיך בדרכי
"תני לי ללוות אותך,המכונית שלי בידיוק כאן..",אמר לי
תגידי לא!,תגידי לא!…תמיד כשנזכרתי כשהוא הציע התחרטתי..
"אוקיי..",אמרתי,טיפשה!,טיפשה שכמותך!,כמה פעמים אבא אמר לך לא ללכת אחרי זרים?
התיישבתי לידו במושב הקדמי,הוא הדליק את החימום והתחיל לנסוע,כשראיתי אותו מקרוב ראיתי שהוא בחור צעיר בן עשרים לפחות..
ראיתי שהוא לא היה כל כך מרוכז בנסיעה,הוא הסתכל על רגלי החשופות,לבשתי חצאית פעמון פרחונית שהייתה קצת מעל הברכיים,המבטים שלו עבירו בי אי נוחות
הבחנתי מיד שאנחנו התרחקנו בכלל ממקומות המגורים,העיר שלנו קטנה ויש מקום עם בתים וחלק חנוית.
"אה…אני חושבת שזאת תא הדרך",נלחצתי ואמרתי
"אל תדאגי,אני רק רוצה לתת משהו לחבר ונחזיר אותך הביתה",אמר לי בחיוך מטומטם ואני האמנתי
הוא חנה באיזה מקום ונעל את האוטו,פה הבנתי את הטעות שלי
"אני חושבת שאני הרד פה…",אמרתי מובהלת
"זה כבר לא יקרה…",אמר לי ושם את ידו על ברכי,הוא העלה את ידו והרים לי את החצאית..
אלו היו השעות הכי גרועות שעברתי בחיי!
הצלחתי לברוח ואין לי מושג אך,רצתי בבכי,בגדי קרועים…
ימים לא יצאתי מהבית מרוב פחד,זה עבר לשבועות ולחודשים,כל החברים שלי תפסו מרחוק גדול ללא הבנה,לקח לי חצי שנה להתלונן עליו…רק אחרי מה שקרה…נכנסתי להריון מימנו,כשסוף סוף חזרתי ללימודים כולם עברו אלה ושכחו מה הייתי,נהייתי הז**ה כי נכנסתי להריון,לא אף אחד לא סיפרתי,רק המשפחה שלי הייתה איתי וחיזקה אותי…היום אני בת שש עשרה וחצי עם תינוק בן שנה,הכל היה כל כך קשה,התמכרתי לסמים,לאלכהול,עשיתי שטויות ואחי אלירן לא וויתר אלי,הוא תמיד היה כאן בישבילי…וכשילדתי את דניאל החיים שלי השתנו,ידעתי שאני לא יכולה להרוג אותו ולעשות הפלה,הוא חלק ממני…
"שיר..,אמא מחפשת אותך בכל מקום",אלירן אמר לי ויצאתי ממחשבותי
"קרה משהו?..",שאלתי
"דניאל בוכה..",אמר לי וקמתי,עשינו את הדרך חזרה הביתה,עליתי לחדר של דניאל,הוא היה בידיו של אמא
"הינה אמא..",חייכה לעברי ונתנה לי אותו,הוא נירגע בידי וכמעט נרדם,הייתי שקועה עליו
מה הייתי עושה בלעדיך דניאל?
"את אמא מדהימה שיר,תזכרי את זה",אמא שלי התקרב אלי ונישקה את ראשי
"זה כזה קשה לפעמים…",אמרתי בעצב,הסתכלתי על דניאל שנרדם והשכבתי אותו במיטתו.
"הטוב עוד מעט יגיע,את תיראי",ליטפה את ראשי ואז יצאה מהחדר
זרקתי מבט אחרון בדניאל,כיביתי את האור ויצאתי.
"מר לוי,הבת שלך לא במצב של לימודים",המנהל אמר בפעם המיליון להורים שלי
"אני יידע,אבל זה באמת תקופה קשה..",אבא שלי אמר
"אני מבין שזה קשה,ועוד ילד בגילה…",אמר קצת בעוקצנות,אם תמיד יחשבו שעשיתי בכוונה!,אם באמת יכלתי לספר להם מה עברתי!
"אין ברירה אלה להוריד אותה לכיתה הכי נמוכה..",אמר
"הכיתה של המופרעים?",אמא שלי שאלה אבל מיד שתקה
"אם שיר תראה לנו רצינות נחזיר אותה לכיתתה",אמר והתעלם מאמא שלי
לא הייתה לי ברירה אלה להסכים,אני חייבת לעשות את זה בישבלם.
קמנו כולם ויצאנו ממשרדו,הוא דיבר עם אבא שלי ובזמן הזה אמא שלי הרחיקה אותי
"אני רוצה חיוך,הכל יהיה טוב את תראי..",אמרה,היא תמיד אומרת את זה!
אם יכלתי לענות לך שכלום לא טוב אמא!…
חייכתי,חיוך מזויף כמו תמיד,והתקדמתי לעבר הכיתה החדשה שלי…
פתחתי את הדלת,מורה מיואשת יושבת מול שולחנה,בנים יושבים מאחור ומדברים,שתי בנות שנראות כמו פרחות,לא הפסיקו להתאפר,ועוד כמה שישנים.
"את בטח שיר לוי,בואי תשבי",חייכה המורה וסימנה לי איפה לשבת
בחוסר ברירה התיישבתי בשולחן האחרון,בסוף הכיתה.
"יש לך סיגריה?",הנער שאל אותי כשנעמד מול שולחני
"אני נראת לך אחת שמעשנת?",שאלתי בתוקפנות
כן תמיד תקפתי אנשים,היה לי קשה לדבר טוב לכל אחד,תמיד העדפתי להיות לבד…
"תירגעי עצבן אני רק שאלתי",אמר וחזר לחברים שלו
המורה ניסתה לעביר שיעור,וניסיתי להקשיב למרות כל רעש.
אחרי שעתיים של ניסיונות ללמוד,יצאתי להפסקה.
כמו תמיד התיישבתי מאחורי הבית ספר,שירים באוזני,מביטה על הבנות ליד הבנים,ככה הייתי פעם,אהבתי בגדים,קניתי רק מותגים,בקיצור כל מה שבנות אוהבות,אבל עכשיו זה שונה,שירי דיכאון וגילדה הם הדברים היחדים שאני מדברת עליהם
כמובן דניאל,כמה שאני אוהבת אותו
בשער בית הספר בחור נכנס,נראה בן שמונה עשרה לפחות,כל המבטים מופנים עליו,היה לו לבוש שדווקא אהבתי,ג'ינס כהה ,חולצה לבנה וג'קט אור בצבע שחור,סוג גותי ומותגי
איי היה אפשר לומר שהוא לא נראה טוב,הוא נראה טוב מאוד
הוא התקרב למבנה איפה שהמנהל ונכנס פנימה…
בפעם הראשונה התענינתי בבן מאז…
תגובות (3)
סיפור ממש יפה !! תמשיכי דחוףף
תמדיכי
מושלםם תמשיכיי