ואני הטיפשה. הקדמה

ישבתי ליד חלוני העצב שיתק אותי. כל השנים האלה הוא היה לידי ועכשיו, הוא עזב לנצח. אני לא אשרוד את הכאב והסבל שחשתי. אבל אני חזקה, כל יום גם עם כל הקשיים של המחלה שלי , אני עומדת שם , במקום שהוא עזב אותי.

זה היה יום שגרתי לגמרי, קמתי על הבחקר הסרתי את המשאף והתפניתי לטלפון שלי. שם כל בוקר חיכתה לי הודעה מחברי האהוב , ג׳ק. כל יום מחדש הוא חיכה לי עם הברכה היקרה שלו לאהובת ליבו, אני.
שתינו חלינו במחלה הזו במחלה הקשה הזו. כל לילה התפללתי שאף אחד מאיתנו לא ימות. אבל ידעתי שיום יבוא. אי אפשר להשאר חיי מהמחלה הזו, אני האמנתי בכל מאודי כי זה נכון.
התהלכתי בחדרי בדאגה בעודי מצפה לו לג׳ק. הצלצול הרגיל נשמע ואני פתחתי את הדלת . הוא עמד שם בגבריות המוחלטת שלו. הוא לא עצר בגלל המחלה , בשונה ממני הוא האמין שזה יקרה. ששתינו נתחתן. היינו חברים כבר שנתיים. ובקביעות נפגשנו. ביום אחד הודיעו לי שאני חולה. ושגם הוא. לכן נהיינו חברים. עמדתי לידו והבטנו זה בזה , נבוכים. החיים הסתנוורו אי אפשר לקלוט יופי שכזה בלי להתעלף. העינים הכחולות, העור הבהיר. השיער המושלם והחזה הבולט מעט, השרירים החזקים והעיינים הכחולות והנבונות. הרגשתי שאני חייבת , חייבת לנשק אותו, להרגיש את פיו הרך והנעים. את השפתים הרטובות שלו. קירבתי את מצחי אל מצחו , הוא הבין את חשקי ונישק אותי. אני נישקתי אותו גם. במשך דקות אחדות עמדנו ככה. הפה הרך שלו האיר אותי מכל הקשיים שבחיים. "ריין, זה היה הרגע המאושר בחיי" אמר לי כשנפרדנו זה מזה. חיבקתי אותו והרגשתי את פעימות ליבו. "אוי ג׳ק" אמרתי לו " אני מתה עליך!" הפלתי אותו על מטתי והוא חיבק אותי בחוזקה. עיני פגשה את עינו ונישקתי אותו במצח. הוא היה האהוב שלי הילד שרציתי מכל. כל יום הוא חידש אצלי משהו. עודד אותי ואני אותו. " אולי נצא קצת" הצעתי לו. הוא הנהן. התלבשתי בבגדי חורף כי היה קפו בחוץ ונצמדתי אליו. צעדנו יד ביד עד למסעדה 'שלנו' ונכנסנו פנימה. האור העמום שבה שהופק מנרות בלבד התישבנו בשולחן הקרוב אלינו והבטנו זה בזה. המלצר ידע איזה אוכל רצינו ולאחר שתי דקות ניגש אלינו עם הארוחה הרומנטית. אכלתי בשתיקה וחיכיתי למשהו שיציל אותי מהמבוכה. קירבתי את מיצחי אליו והוא נישק אותי בעדינות הבנתי שכל הזמן הזה שחיכיתי לו היה מועיל רק בשביל הנשיקה הזו.