ואם תהיה לו מישהי?

ואם תהיה לו מישהי? מה יהיה איתי? כל התהליך שעברתי ייזרק לפח? אפילו לא סיימתי אותו, אני רק באמצע הדרך. כבר הבטחתי לעצמי לא לשלוח לו הודעה, אבל אני כל כך מתגעגעת לשם שלו קופץ לי בהתראות עם הסמיילי של הקוף שהוא תמיד אמר שזאת תמונה שלי. אני עדיין מחכה שיחזור, שיגיד שטעה ויתנצל והכל יחזור לקדמותו. שכל מה שקורה עכשיו, כל המציאות האכזרית שנחתה עליי בלי שום הודעה מוקדמת היא בעצם חלום בלהות שמגיע לסיומו ממש בקרוב.

ואם תהיה לו מישהי? אז כנראה שמה שהיה בינינו לא היה אמיתי, או שהוא לא אוהב אותה באמת. כמובן שאעדיף להאמין באופציה השנייה, אבל משהו בתוכי אומר לי שהאופציה הראשונה היא האמתית. הרי איך יכול להיות שזמן כל כך קצר אחרי שנפרדנו הוא מצא מישהי חדשה? שאוהבת ומפנקת יותר ממני, שנמצאת שם תמיד. ואז אולי אני אבין שהייתי כלום בשבילו, אולי איזה לכלוך קטן בחיים שלו שמפריע להתקדם. איזה נטל שהוא סחב על עצמו רק מהציפייה שזה אולי יתקדם בעתיד, שאולי מתישהו בחיים הוא יתעורר וירגיש רבע ממה שאני מרגישה אליו.

ואם תהיה לו מישהי? אז כנראה שקצת יישבר לי הלב. עוד חתיכה ממנו תישבר ותישאר אצלו ובמקומה ייווצר חור חדש מלא בזיכרונות כואבים, שהיו אמורים להישאר שמחים לנצח. הרי עכשיו כשהוא לא כאן, כל זיכרון ממנו הפך כואב. כל שיר, משפט, תמונה או ריח מזכירים לי חלק ממנו. והלב שלי? כבר ברור לי שהוא לעולם לא יחלים. הוא כבר עבר פציעות חמורות וקשות יותר, אבל עכשיו זה כואב יותר מתמיד. אולי בגלל שהבנתי איזו סתומה הייתי, איך נתתי לעצמי להתאהב שוב. או יותר נכון, איך נתתי לו להיכנס לי ללב כל כך מהר בלי להעביר אותו בדיקה. הרי הלב שלנו הוא כמו הסלקטור במועדון, הוא בוחר מי נכנס לחיינו ומי לא. במקרה שלו, הלב שלי נפל בפח והכניס אותו מיד, אפילו בלי לבדוק תעודת זהות שמאשרת שהוא באמת מי שהוא באמת.

ואם תהיה לו מישהי? האמת היא שאני די בטוחה שכבר יש לו. כוסעמק, איך לא תהיה? בטח עוד אחת יותר מטומטמת ממני, שהכניסה אותו בלי לחשוב פעמיים. יותר יפה ממני, יותר שמחה, יותר מתאימה לו. אחת כזאת שעדיין צוחקת מהבדיחות הלא מצחיקות שלו רק כדי שיהיה מרוצה בסוף. לא כמוני, ישירה ואכזרית שתמיד ייעצה לו לא לספר את הבדיחות האלה בציבור כי לא יישארו לו חברים. אחת מושלמת, שתעריץ אותו והוא יעריץ אותה. והוא יאהב אותה, באמת.

ואם תהיה לו מישהי? אז כנראה שכל קמצוץ של תקווה שעוד נשארה בי תיעלם מיד. אני ארגיש הכי מפגרת על זה שבכלל קיוויתי שעוד יחזור. הרי זה ברור שכל הזמן שבזבזנו ביחד הייתי שם לבד. תמיד ניסיתי לתת יותר, לעשות יותר ולנסות לרצות אותו כמה שרק אפשר. בכל הזדמנות רק המעטתי מעצמי והעצמתי אותו. וזה מצחיק, כי הוא בכלל לא שם לב. לא ציפה ממני לכלום ובכללי, לא היה לו אכפת. זו רק אני המטומטמת, שכל מה שראיתי היה אותו וכמה אני רוצה וצריכה אותו איתי. כי איך אפשר שלא ליפול בקסם האישי הזה שלו.

תמיד היית כזה בן זונה ואני מצאתי את עצמי מתאהבת בך כל פעם מחדש. תמיד היית החתיך האדיש, שכולן חולמות להתקרב אליו ולדעת מה באמת עובר לו בראש, ואני קיבלתי את ההזדמנות הזאת. למען האמת, אני אפילו לא יודעת למה נתת לי להתקרב, מה ראית בי. ככל שהזמן עבר הבנתי שלא ראית כלום, אתה בדיוק כמו כולם. עושה אן-דן-דינו בין כל המעריצות עד שאחת נופלת בגורל. ועכשיו אני לבד, באמת לבד. עכשיו זה לבד ולך יש יותר. בסופו של דבר ניצחת. אתה הצלחת להמשיך הלאה, להתאהב, ואני נשארתי עם התקוות העלובות שלא מרפות לי את הלב.