“ואם הלב שלי עוד מחפש מילים… אתה החצי שאותי משלים…”- פרק 6 :)

"מה זאת אומרת מתגרשים?!" שאלתי ולאחר מכן הרגשתי כמו מטומטמת גמורה, חיוכו הזחוח של הנער שישב על הספה של השלוש אימת את חשדותיי, הוא צחק עלי!
"לאור הנסיבות, החלטנו שזה הדבר הנכון לעשות," אמר אבי והניח את ידיו על ירכי.
"אז מה יהיה עליי?" עכשיו הרגשתי אנוכית בצורה בלתי רגילה.
"את תגורי איתי ועם וולטר," אמרה אימי והצביעה אל הגבר שישב ליד הנער בספה של השלוש,וולטר… "הו, ומייק," הוא הוסיפה בחיוך לעבר הנער.
ידעתי שהקול הרגוע והחיוכים הם בעצם הצגה שלה, היא לא רוצה שאבא ידע שהוא משפיעה עליה בצורה כל כך מורגשת ולכן היא מתאמצת כל כך.
"עורכי הדין שלנו בדיוק עובדים על המסמכים אבל אל תדאגי ויק, את תבואי לבקר ת האבא הזקן שלך מידי פעם," אבי חייך חיוך ששילב עצב ואולי מעט חרטה…
הבטתי באבי ולאחר מכן באימי, הם באמת הולכים לסיים את הנישואין שלהם ואני האשמה העיקרית, חוץ מזה שני זרים הולכים לעבור לגור בבית שלי ולי אין כל זכות להתנגד, מה יכול להיות יותר דפוק מזה?!

"אני ומייק נתחיל להעביר את הדברים כבר מחר," אמרה הקול שלא יכולתי לשכוח, זה היה קולו הבסי של וולטר, קול שגרם לשולחן לרעוד.
"אין לי שום התנגדות,, חייכה אימי. עורכי הדין כבר יצאו מהבית וכך גם אבי, אני נשארתי בסלון בדיוק באותו המקום שבו ישבתי מאז שהגעתי, לא הייתי מסוגלת לזוז כאילו משהו ירה בי עם אנשום אפילו.
"היי," שמעתי קול חדש שהוציא אותי מהרהורי המשוגעים. הרמתי את מבטי, זה היה מייק, רק שהוא עמד לידי יכולתי לבחון אותו מקרוב, עיניו היו חומות חמימות ועמוקות ושיערו היה שחור כמו זה של אביו, הוא לבן גינס ישן וקפוצ'ון שהכובע שלו היה על ראשו. עכשיו הוא חייך עלי חיוך ידידותי יותר מקודם.
"למה אתה חובש כובע בבית?" זה הדבר היחיד שעלה במוחי לשאול.
"אין סיבה מיוחדת, הבית הזה פשוט משדר צינה ואנרגיות שליליות ועד דברים," פי נפער בלי ששמתי לב אפילו.
"אני מצטערת לבשר לך אבל אתה תצטרך לגור עם כל האנרגיות השליליות והצינה, " אמרתי והרמתי גבה לעברו.
"אני אצטרך להתגבר כנראה," הוא אמרה במשיכת כתפיים.
"אז אתה מהילדים האלה שיש להם תשובה להכל?" שאלתי ואחזתי בידיד הספה בחוזקה כדי לא לתקוע אותה בפניו, אלה עם התשובה לכל דבר הם הסוג השנואה עלי ביותר.
"אני לא ילד אני נער מתבגר,"שוב חיוך זחוח.
"מה שתגיד," מיהרתי לחדרי ולא הבטתי יותר לאחור.