ואז, הוא הגיע- פרק 1

זה היה בנסיעה עם הכיתה לקולנוע.
כולם דיברו עם כולם.
באחד המושבים שלפני מייק שיחק בטמפל ראן, לצידי ישבה חברתי ג'סי ובהתה בחלון.
אני ישבתי עם התיק על ברכי ושמעתי מוזיקה באוזניות, שקועה במחשבות…
בילה חלמתי חלום מוזר…
בחלום, הכרתי מישהו באינטרנט, והייתי ברחוב, בפתח של הקניון, וחיכיתי לו.
הסתכלתי סביבי, מחפשת גבר גבוה לבוש מעיל שחור.
"אני אלבש מעיל עור שחור וג'ינס כחול" הבטיח לי בהודעה בלילה שלפני.
לפתע ראיתי אותו, ליד עמודי הקשירה לאופניים, עומד עם הגב אליו ומסתכל אל המדרכה ממול.
ניגשתי אליו.
"סליחה, אתה כריס?" שאלתי.
הוא הסתובב אלי ואמר "כן זה אני"
הבטתי בפניו והוצפתי בנחשול אהבה, כאילו שטף אותי צונאמי קיטשי וורוד במיוחד.
אלא שאז, כמו בכוונה, השעון המעורר הטיפשי החליט לצלצל.
זו הייתה הפעם הראשונה שחלמתי חלום כל כך מציאותי…
לעזאזל, יש לי קראש על בחור דמיוני.
החלטתי להתרכז במילים של השיר.
היא שרה על כמה שהיא אוהבת אותו. כמובן…
העברתי שיר.
הו, תודה לאל, משהו נורמלי.
אלא שרק הגיע החלק האהוב עלי והאוטובוס החליט להיעצר.
"הגענו!" צעקה המורה בקול הצווחני שלה.
תלשתי את האוזניות, שמתי אותן בתיק וזינקתי לדלת, מנסה לצאת מהר כדי לא להימעך תחת זרם הילדים הנוהרים החוצה מן אוטובוס.
הלכנו לקולנוע וחילקו לנו כרטיסי פופקורן ושתייה.
אני לא מבינה את זה. למה הם לא פשוט לוקחים ישר את הפופקורן וכל מחנך מחלק אותו לכיתה שלו? הרבה פחות עומס על הקופות וקצת קשה יותר להעמיד פנים שלא קיבלת דלי פופקורן כשהוא מציץ לך מאחורי הגב…
הלכתי לקחת את הפופקורן שלי.
"מה בשבילך?" שאל אותי המוכר
הבטתי בו וכמעט נחנקתי.
היה לו שיער שחור ועיניים כחולות בורקות כמו זוג אבני ספיר, הוא היה גבוה ושרירי, והוא לבש מעיל עור שחור וזוג מכנסי ג'ינס כחולים.
זה היה הנער מהחלום שלי.