התרופה לכאב: פרק שני- רחמים המעורר רחמים
חייכתי חיוך מזויף ותמים על פני, כשהדוקטור נכנס ביחד עם נוראל. "הו! היא חיה!!" הוא נשמע מופתע ובהלה קלה נשמעה בקולו. אחרי כל הרעל וניסיונות הרצח שלך בכל פעם שהתעוררתי? גם אני מופתעת. "מי אתם?" לחשתי בקול שקט חלוש ותמים. יחי לשנתיים של שיעורי משחק מפרחים!!!!!! אמא תודה לך שהכרחת אותי לבוא לשיט הזה במשך שנתיים!!!!!!!!. "איפה אני?" לחשתי מוסיפה טון מבוהל מעט. נוראל רץ אליי וחיבק אותי. לעזאזל לא בא לי לשקר לו!! מספיק שהוא סבל ככה במשך הרבה זמן…. אבל.. אני לא יכולה. אם אני אגלה גם הוא יהפוך לטרף. "ה-י-י א-ני דו-ק-טור רח-מים" אמר והבהיר כל צליל וצליל בכל מילה כאילו אני מפגרת. חהחה השם שלו מבהיר את מי שהוא. "באתי-לעזור-לך" אמר באיטיות והעצבים החלו לעלות לי. "איך-את- מר-גישה" שאל שוב באותה נימה. הוא מנסה לבדוק אותי?. שתקתי. שיחנק אמן! שיקח אותו השטן! ולבסוף שישרף לאט לאט וביסוריים בגיהינום. אם לא הוא אז לא הייתי צריכה להיות במיטה הזאת.. לשקר לכולם… ולהעמיד פנים שאני לא זוכרת כלום.. זה בטח ישבור את כולם.. רק המחשבה על זה מוציאה אותי מגידרי. כאבים חדים החלו לעטוף אותי וחיוך ערמומי הופיע על פניו. שיט. לא… אסור לך… תתפקסי. אם תתעלפי הוא יוכל להרעיל אותך ולהעלים אותך…. לא. אני.אשאר.ערה אני חייבת!!!. "אני… בסדר" לחשתי ונשענתי על נוראל. "מה הדבר האחרון שאת זוכרת?" שאל רחמים. רואים עלייך שאתה פחדן. "כלום…" לחשתי. "אז איך את יודעת איך קוראים לנוראל?! ולדבר?! ולנשום?!" שאל או יותר נכון האשים בקול חד. 'אחי, אני בחקירה של השבכ' או בביקור רופא? אפילו בשבכ' יותר רחמנים' שמרתי את האמירה הזאת לעצמי ובמקום נצמדתי אל נוראל בפחד מזויף ולחשתי בגימגום "א-אני שמעתי את ה-השם הזה כשישנתי ו-והנחתי שזה הוא ולגבי השאר א-אני ל-לא יו-דעת זה פשוט קורה.." לחשתי. התמקדתי בנקודה מסוימת בלי למצמץ והדמעות נוצרו בעיניי. יבבתי ופתחתי בבכי מזוייף. יחי לשיעורי המשחק!!!!!!!! תודה לך מיכל יפרח!!!! את היית מורה נהדרת!!!!!!!!. "למה את בוכה?" שאל נוראל בעדינות וחייך חיוך מעודד. הצבעתי על רחמים המעורר רחמים שרצה רק לברוח כמה שיותר רחוק כרגע כי גם כשאני 'חסרת זיכרון' אני עושה לו את המוות. "הוא מפחיד אותי" יבבתי. אויששש אני לא יודעת כמה פעמים אני אגיד את אבל… יחי לשיעורי המשחק!!!!!!!!, אין עליי אני יכולה לזכות באוסקר. הוא התחיל לבדוק אותי, את הפצעים שלי שהפכו לפצעים קלים.., את הדופק, את הלחץ דם. "היא תהיה בסדר אבל היא צריכה השגחה" אמר. "תזהר ותשגיח עליה בארבע עיניים. היא סתומה כמו קיר כרגע היא יכולה ללכת לאכול נייר, עפרונות, לשתות מהאסלה…" הוא המשיך ברשימה ודיבר כאילו אני כלב. אחרי כל מילה הוא העביר אליי מבט. "אחחחחח…. מה אני נראת לך יא בן כלב?!! מה אני כלבה? ולמי קראת מפגרת?? אה?! אני יכולה להפוך אותך לערימת חצץ בשנייה!!!!!!! ככה מדברים אל חולים?! במיוחד אל כאלה שאתה גרמת להם להיות פצועים ככה!!! תמות היום!!! אני שונאת, שונאת, שונאת אותך!!!!!!!!!!! יא חתיכת כלב!!!! הרסת לי את החיים!! אמן תמות בייסורים, תחנק, ותשרף בגהינום!!!!!……. למה?….. למה עשית את זה? מה פאקינג עשיתי לך שרצית להרוג אותי?!" התנשפתי במטרה לא להגיד את זה באמת. ידו של נוראל התהדקה סביבי. "והיא גם יכולה ללכת ולקפוץ קפיצת ראש לאסלה. אז כפי שאמרתיי תשגיח עליה בארבע עיניים אני אבוא לבקר פעם בשבוע.. לא בעצם פעמיים. ואם קורה משהו תתקשר אליי" סיים את הנאום הדפוק שלו. דגנרט. "אה וכמעט שחכתי. זה לא יזיק אם תביא לה תרופת הרגעה פעם בשעה. מי יודע מה המטורפת הזאת יכולה לעשות היא יכולה להתנפל על מישהו!!" אמר בקול מתנשא. תפסתי את ידו של נוראל במבט מתחנן שנייה לפני שהוא קפץ על הכלב ופיצץ אותו מכות. לא שהייתי נגד זה להפך אני מעודדת בתוכי שיתעלם מימני ויפוצץ אותו מכות עד שישכח מה השם שלו. "וכדאי שגם אתה תקח כאלה אחרי כל מה שעבר עלייך." הוא אמר לנוראל כבדרך אגם. נוראל נהם בעצבים וקם באיום. משכתי את ידו והושבתי אותו על מיטתי. "הבנתי עכשיו עם תואיל בטובך להסתלק לי מהבית ולא לשוב לעולם?" אמר בקול ספק מאופק ספק מאיים. "כן אדוני" אמר במהירות וברח. הוא נשם נשימות עמוקות וניסה להרגע. "תרגע.. הוא לא שווה את העצבים האלה" אמרתי בקול שקט. 'חה! מי שמדברת את רוצה לפוצץ אותו מכות ולתת אותו לדעאש שיתעללו בו, יתלשו לו את הביצים, יכרתו לו את הראש ויחזירו אותו בחבילה לבית של אמא שלו' אמר קול בתוכי. מה שנכון נכון… אני לא אתווכח. חייכתי אליו בעדינות. "מה הוא חושב לעצמו?" שאל בקול רגוע יותר אך עדיין עצבני. "פעם הבאה הוא ישכב כאן מדמם" אמר. אהבתי את הרעיון בלשון המעטה אפילו רציתי לצעוק "גו נוראל! תפוצץ אותו!" אבל נרתעתי בשביל הקטע של הילדה הפוחדת. אל תחשבו ששחכתי שאני אמורה לשחק אותה תמימה. "סליחה" אמר והקריב אותי אליו בחזרה. שמתי לב לשקיות בעיניים אצלו. עכשיו כשאני חושבת על זה לפני זה הוא היה יותר מאופק ועכשיו הוא נראה.. לא, בעצם הוא פקעת עצבים מהלכת. פיניתי לו יותר מקום לשכב לידי. הוא נראה שמח וקיבל את ההצעה בחיוך. עטפתי אותו בעדינות בין זרועותיי והוא נרדם כשידיי עוטפות את ראשו והוא אוחז בי בחוזקה כמישהו שפוחד לאבד את היקר לו מכל.
ואז.. נזכרתי במשהו קטן שקרה כשהתעוררתי לכמה שניות כשנוראל לא היה בחדר…
היה רעש קטן בחדר. העמדתי פני ישנה. "…אנחנו חייבים להציל אותם אחרת זה ייגמר רע" אמר רחמים. ואז נשמע גיחוך. "קודם הם יורים בבחורה התמימה ואז מצפים שיחפו עליהם. אני לא מתכוון להיות חלק מ-זה הבנת?!!" אמר בעצבים. "אבל…" הדלת נטרקה… זה כבר מאוחר מידי…. הוא עומד להפוך לשעיר לעזאזל שלהם.
'מה לעזאז..? מי זה? מה הולך פה? ולמה לעזאזל כל פעם שהתעוררתי נוראל לא היה בחדר? איזה מן נאחס זה? או שזה לא סתם מזל נאחס..? לא, אין מצב, אני מדמיינת. אוף אני משתג…' מחשבותי נקטעו ע"י שיחה שנשמעה מבחוץ.
ישנתי בשקט בין מציאות לחלום שומעת שיחה שקטה.. "הלו… אני יודעת צריך להעלים אותה לפני שתזכר בהכל… אני מבינה שאסור שהיא תזכור את זה! אני הייתי הרי עזרתי לך…. סליחה… כן… אז פשוט לקפוץ עליה ולהבהיל אותה?… אוקיי.. כן.. אה ו…." הפסקתי להאזין הייתי עייפה מידי לשיחות האלה.. חזרתי לישון.
התנשפתי לאור הזיכרון הזה. הדלת נפתחה בטריקה ומישהו קפץ עליי. הבזקים מהיום ההוא עלו למוחי. לא, לא, לא אסור לי ליפול לזה… אבל… כבר היה מאוחר מידי החושך עטף אותי וצרחתי!…..
תגובות (0)