התרופה לכאב: פרק ראשון- לישון לנצח

"איך זה הגיוני שמהנערה הכי מאושרת בעולם היא נהפכה בין רגע לנערה שמצאת חסרת הכרה בתחתית של מרפסת?" נשמע קול נשי. "אני לא יודע… אני דואג אני פוחד שהיא לא תתעורר כמו שהרופא האידיוט דאג להזכיר אלפי פעמים" אמר קול מאופק. 'מי אלה?! מי אתם?!' רציתי לצעוק אך גרוני לא איפשר לי '
נוראל..' אמר קול בתוכי. 'הוא פה!
' "היא תתעורר" אמר הקול הנשי. "אני בטוחה היא ילדה חזקה היא תתמודד עם הכל" אמר הקול הנשי אך ההיסוס ניכר בקול. חשתי יד חמימה נחה על זרועי במחווה מגוננת. "אבל… גם אם היא תתעורר היא לא תזכור כלום. היא לא תדע מי אני. היא לא תזכור את הרגעים שלנו יחד!" אמר בקול עצוב וידו החלה לרעוד בעוצמה נוראית. משום מקום הגיע לי חשק עז להניח את ידי על ידו ולהרגיעו. "איך אתה יודע? הכל אפשרי. היו המון מקרים שהרופאים אמרו שיהיה רע ובסוף זה הסתיים בטוב" אמרה בקול מעודד. אבל הוא צדק, באמת לא זכרתי כלום הדבר היחיד שזכרתי זה מילה אחת קטנה 'נוראל' שוב אמר קול בתוכי. לאט לאט החל להגיע שאלות למוחי. מי אני? למה אני פה? איך קוראים לי? למה הם התכוונו כשאמרו 'הילדה הכי מאושרת', מי שני האנשים האלה?! ומי זה לעזאזל נוראל?!. "תתעוררי" לחש הקול של הגבר. "אני אעזור לך אני אעשה הכל כדי שתחזרי להיות מאושרת רק תתעוררי… אני לא יכול יותר…" אמר בכאב וחשתי טיפות קרירות נוחתות על מיצחי גל של בדידות תקף אותי, גופי אוטומטית עבר לרעד. למה? למה לעזאזל אני רועדת? 'כי את פוחדת להשאר לבד…' ענה קול עמום בתוכי. "לעזאזל… יש לי כלכך הרבה שאלות, מה עשית באותו היום על תחתית המרפסת בבית שלי ושל ריאן? למה שכבת פצועה וספוגה במים כשדם סמיך וחם נוטף לאורך כל גופך מתוך פצעים עמוקים? מי עשה לך את זה? שמישהו יענה לי!!!!" זעק בקול נואש לתשובות. ניסיתי לאחוז בידו הוא נישק את מצחי ויצא מהחדר. רציתי לצעוק לו שלא ילך אבל גופי נותר משותק ושקעתי האפלה הקרירה שוב…
נפלתי אל המים, ידיי ורגליי היו קשורים לארבעה סלעים ענקיים שגרמו לי לשקוע מטה. אני צורחת, מנסה לנשום, לזוז, להשתחרר מהכבלים אבל אני לא מצליחה אני צורחת שוב ושוב. אני נתקלת באבנים וסלעים בנסיון לקרוע את החבלים והשתחרר אבל כלום.. ואז מצאתי סלע חד כתער ניסיתי שוב להשתחרר ונחתכתי מעט אבל הצלחתי. בכוח הקטן ובבריאות המועטה שנשארה בי עליתי למעלה צרחתי כשראיתי מישהו אוחז בסכין ומנסה לדקור אותי צרחתי שוב ושוב ואף אחד לא שומע אבל רק ברגע אחד קלטתי שכל הזמן הזה צרחתי רק שם אחד.
"נוראל" חשתי ידיים גדולות מרימות אותי אליהן. "תרגעי, אני פה…" אמר וידו ליטפה קלות את פניי. ניסיתי בכל כוחי לפקוח את עיניי אבל.. זה היה חזק מימני… זה היה כלכך חזק.. הרצון לישון לנצח היה חזק יותר. הרצון לא להתעורר לעולם, לשקוע לי פה ולנוח בשלווה לנצח בלי שאף אחד יטריד אותי או יפגע בי.. אבל אז.. אז הוא אמר את המילים ששבו אותי בתוכו, המילים שגרמו לליבי לקפץ ולתקווה לשוב. "אני אוהב אותך" אמר. ואז אספתי את כל כוחותיי כדי לפקוח את עיניי. 'אני לא אכנע.. אסור להיכנע.. למענו… למענו אני אחיה את החיים האלה גם עוד אלף פעם. בני משפחת אסולין לא נכנעים לעולם!' אמר קול בראשי ובכל כוחותי פקחתי את עיניו ואם גופי לא דאב כלכך והשמש הצורבת לא הייתה מסוורת אותי באורה, הייתי מחייכתת חיוך מנצח. 'אסולין?' שאלתי בליבי.
עיניו נפקחו לרווחה ונצצו בסיפוק, הוא נראה כמו ילד קטן אשר מקבל ממתק כפרס על התנהגותו הטובה. הוא הצמיד אותי אליו יותר קרוב. "בוקר טוב ליפייפיה הנרדמת שלי" אמר בקול משועשע, חיוך מאושר נמרח על פניו ועיניו לא הפסיקו לנצוץ באושר. "איפה אני?" לחשתי וחיוכו מיהר לרדת ובמקומו נותרה רק ארשת עצב. "את זוכרת מי אני?" שאל בקול רועד מעט והפחד נגלה בעיניו היפייפיות. הנדתי בראשי לשלילה. הוא נישק למיצחי בעצבות. "את זוכרת משהו?" שאל. "נוראל" עיניו ניצתו ברגע שאמרתי את השם הזה. "מה קרה?" לחשתי. "מה קרה לי?" שאלתי בקול חזק ובטוח יותר. "ריאן מצאה אותך שכובה על ריצפת המרפסת פצועה עמוק ו…" הוא עצר. אחרי כמה דקות הוא יצא מהחדר לפני שסגר את הדלת אמר "תנוחי" וכיבה את האור. עצמתי את עיניי הכל חזר להיות עמום ואני שוב חזרתי לחלום הזה…. ליבי פועם במהירות רבה….. אני רוצה לחזור לישון לנצח… אבל זה ישבור אותו….. מה לעשות??……. הכאב עטף אותי ונפלתי אל הזיכרונות המזוויעים…. ילדה אומללה שנראת מאושרת, מחייכת חיוכים מאושרים, זורקת הערות ציניות, זוכה בהכל, אבל לבסוף כל שנותר זה כלום גדול ובכי בלילות. אבל בכל אומללות יש אור והוא היה האור שלי, התקווה שלי ואהבה שלי זה שהאיר את חיי והפך את חיי ליותר מסתם זיוף של אושר. הוא הפך את החיים שלי ליותר מסתם הצגה. הוא הפך אותי למאושרת באמת. עד.. אותו היום וזה קרה..

קמתי במהירות ודלת חדרי נפתחה. "מה קרה?" שאל קול. אותו הקול…. הקול של אותו אחד שהפך את חיי לגיהינום. חתיכת בן זונה. אני יודעת מה הוא עשה… הוא עומד למות.. הוא עומד להתחרט על היום בו הוא נולד.. הוא החרק המזורגג הזה שאני עומדת למחוץ, לרמוס, לפרק ולא להשאיר מימנו מולקולה. הרמתי אליו את מבטי. הוא רוצה לשחק? נשחק, אני אהיה הילדה התמימה חסרת הזיכרון שהם רצו. הם עומדים למות!!!!!!! הם ילמדו שלא מתעסקים לעולם עם בני משפחת אסולין ובמיוחד לא עם כריסטין אסולין! ואני נשבעת שהם עוד יזכרו טוב טוב אתם השם הזה.. הוא ירדוף אחריהם בסיוטים!!