התעוררות – פרק 9

לפני שאמנדה מספיקה לומר משהו לרוי דלתות חדר האוכל נפתחות באכזריות ומוטחות בקירות בחוזקה. סם נכנס לחדר בפתאומיות כזאת שאפשר לחוש את המתח שחדר אתו ביחד לחדר וגרם לכולם לצמרמורות ובהלה.
סם מטיח בעוצמה את אגרופיו הקמוצים על השולחן בו יושב הנער אותו פגשתי במקלחות ועוד כמה נערים ונערות שנבהלו מהרוח הקודרת של סם.
"אל תתקרב," מפזמת בזעם נערה שיושבת על יד הנער, שערה ברונזה חלק ונהמה חרישית נפלטת מבין שיניה החשוקות. לבי מזנק ממקומו.
כל התלמידים בחדר האוכל מתרחקים מן השולחן בו סם והנער מסתכלים אחד בעיניי השני בשאט-נפש קונקרטית.
"מכות!" צועק קול מבין ההמולה. לבי מתחיל להאיץ את פעימותיו כשאני מביטה על התלמידים שלא חדלים לנוע כמו עכברי מעבדה מבוהלים.
"תירגע, סם," אומר הנער בחיוך משועשע ונראה די רגוע בהתחשב במצב הדוחק.
"אסור לכם!" צועק סם ומשליח את אגרופו על הקיר שנסדק ומתפורר. אני נרתעת באימה ממראה הקיר השבור שנגרם על ידי אגרופו של סם. "שמור על הלהקה שלך, לוק."
"אחרת מה תעשו?" שואל לוק ונעמד פנים מול פנים עם סם שנמוך ממנו בכמה סנטימטרים.
אני רואה כיצד ידיו של סם רועדות מעצבים ונסגרות לאגרופים קמוצים. לפני שמישהו מספיק לעצור בעדו של סם אגרופו כמו מוטח בפניו הנוקשות של לוק.
פניו של לוק מוסטות הצידה, לא נעות ולו נים אחד. הוא מתחיל להתנשם בכבדות, חזהו עולה ויורד בקצב מסחרר, גם הוא מתחיל לרעוד. אני קולטת את עיניו הזהובות רושפות גיצים לעבר אדם אחד, לעבר סם.
ידיו הרועדות של לוק נסגרות בחדות ועיניו עדיין ממוקדות בסם, אך לפני שהוא מספיק לעשות דבר מה המנהלת נכנסת בפתאומיות לחדר. זה מרגיש כאילו היינו בתוך בלון צפוף מאקשן ומתחושת אנרכיה והיא פשוט באה וניפצה אותו, הוציאה כל חלקיק של מתח והתרגשות.
כולם עומדים דוממים במקומם. עיניה של מורין המנהלת סורקות את כל חדר האוכל. כשהן עוברות עלי אני מרגישה צמרמורת בגווי, מרגישה את הקור חודר מעיניה החמורות לעצמותיי.
לבסוף עיניה נחות על לוק וסם. "גשו למשרדי מיד."

הצרחה שלי מפלחת את דממת הלילה. החלום עדיין טרי בזיכרוני; חלום מלווה בנהמות וקול תלישת עור מייסרת. אני מרחרחת את האוויר באימה וסקרנות כשאני נזכרת בחלום בו הריח של העור החרוך והדם היה כמעט מוחשי, אך רק ריח של וניל עדין שורר בחלל החדר. המזרן חורק תחת משקלי כשאני קמה על רגלי ורק עכשיו מגלה שאני רועדת במקצת. שכבת זיעה מכסה את פני וגופי ותחושת דביקות לא נעימה מורגשת בגופי החם.
אני נושמת עמוק, מסדירה את הנשימות שחוזרות בהדרגה להיות קצובות ומחליקה את ידי בשערי הסתור.
אני יוצאת מבניין הפנימייה, צועדת במורד גבעות פנימיית מיסט ומהדקת לגופי את הקפוצ'ון כשרוח צוננת מקררת את גבי שמצטמרר. מפה אפשר לראות את קו האופק מרצד על פני הגבעות והאופף באור הדמדומים של הבוקר ונראה כנחש זהוב העוטף את העיר בצבעו הענברי.
יללת זאב קורעת את הדממה ואני נרתעת.
זאבים? המחשבה מהדהדת בראשי ולא מרפה. שוב אני נזכרת בחלום המעומעם; אישה עם שיער שחור עמדה מולי, פניה היו נוקשות ומלאות קמטים שנוצרו בצדי עיניה בגלל חיוכה הרחב והמשועשע ולא בגלל הזקנה. היא כיוונה אלי את אקדחה תוך כדי שהיא צוחקת צחוק שנדמה כדרקון המשתעל מעשן.
אך משהו הציל אותי, משהו גדול וחייתי. החיה קפצה בפראות על האישה וקרעה את בשרה בעזרת לסתותיה.
אני מגיעה לשולי היער הנמצא מאחורי פנימיית מיסט, אני צועדת בשביל צר המכוסה שכבת חצץ הניתזת לצדדים כשאני בועטת באבנים הקטנות והאפורות. אני ממשיכה לצעוד עוד כמה דקות, אך אני נעצרת כשאני שומעת קולות של אנחות עצבניות.
כשאני מתקרבת יותר אל שולי היער משהו קר נוגע זרועי, אני צורחת, בועטת באוויר, מנסה להשתחרר מהדבר שנוגע בזרועי.
אני מסתובבת אחורה בלב הולם. אוויר קר נושב על עורפי ומקרר את כל גופי.
עוד צרחה צורמת משתחררת מפי כשאני רואה אותו, הכלאה בין מפלצת לבן-אנוש, זומבי.
ראשו מוטה הצידה בצורה לא אנושית, שיניו רקובות וריח מצחין בוקע מפיו, בגדיו בלואים וקרועים, בקושי מכסים את גופו המלוכלך מאפר ואצבעותיו נוטות אחורנית בצורה מוזרה.
"עזוב אותי," אני מפזמת בכעס וזורקת את ידו ממני. אדמה שחורה ובוצית מרוחה על זרועי במקום בו הוא החזיק אותי.
לפתע עוד קולות אנחה עצבניות נשמעות מאחורי, רק יותר קרוב.
כשאני מטה את ראשי אחורה אני רואה אותם; כת של זומבים מרוחים בדם, לכלוך ואדמה בוצית. הם סוגרים עלי מכל הכיוונים.
בטני מתהפכת כשגל של ריח מבאיש חודר לאפי, בחילה דוחקת בי. כשהאדרנלין מתפרץ בדמי אני מתחילה לרוץ, מעיפה ממני את הזומבים האיטיים שנוהמים בכעס על גסות הרוח שלי, אך רגלי נתקעת בשורש ארור ואני נופלת בקול אנקה על האדמה הרכה.