התעוררות – פרק 45

"שחקנו בשלג." אני משלבת את אצבעותיי האחת בשנייה כפלונטר. דופק לבי יציב. אין סיבה שהוא ישתולל ויזנק, אני לא משקרת. איזו סיבה יש לי לשקר? "אני ברחתי, כי הוא רצה לזרוק עלי כדור שלג, ולבסוף נפלתי בגלל גופתו של ניק."
אני מביטה אל המכשיר הקטן והשחור, אור אדום מרצד בצד המכשיר וסלילים כמעט לא נראים לעין נעים בתוכו. המכשיר בולע את קולי, כך שאם לאחר מכן לוחצים על הכפתור אפשר לשמוע את דברי שוב. ושוב, ושוב. כאילו גופי הצטמק עד שהצליח להיכנס למכשיר. כעת המכשיר עומד מולי, כמו אקדח טעון.
"הוא כבר היה מת כשמצאתם אותו?" שואל החוקר בגבות מורמות. אני לוקחת נשימה גדולה ומסתכלת סביבי, על כל משרדה הנקי של מורין שלבטח ניקתה אותו במיוחד לקראת החוקרים. כשאני מביטה במורין היא שולחת לעברי חיוך מעודד, בדיוק כמו זה שנידבה לי כאשר זימנו אותי לחקירה – בדיוק אחרי חקירתו של לוק – היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שאספר את הסיפור בקצב שלי, אף אחד לא ילחץ עלי וזה בסדר אם אבכה. אך אני לא בוכה, אני נשארת חזקה. לוק צריך שאהיה חזקה בשבילו, גם אם לא הודה או יודה בזה.
אני לא מחזירה למורין חיוך, אלא מסיטה ממנה את מבטי בסלידה. כאשר שמעה על המוות היא מיהרה להזמין חוקרים מתוך להט לדעת מי הוא הרוצח. אני עוד מילא, אבל לוק? שפצעיו עדיין לא הספיקו להתרפאות, צריך להיזכר בזה שוב? אולי עדיף ככה. כך הפצעים עדיין פתוחים ולאחר מכן – כשהם יגלידו – הוא לא יצטרך לשחזר את זה ולחוש שוב בכאב. להיזכר בדברים כואבים, זה כמו לחוות אותם שוב מחדש.
לבסוף מבטי נח על החוקר. החוקרים לא נחמדים באותה מידה שהם לא קשוחים וכועסים, או מאשימים, אלא הם ניטרליים. לחוקר החוקר אותי יש תג זהב נעוץ בכיס השמאלי של חולצת הבז' שלו.
'רב פקד – רב פקד בילוש ברייסון ס',' כתוב בכתב דפוס שחור על התג המלבני. תחת עיני החוקר ברייסון מתנוססים להם שקיות שחורות שמעידות על חוסר שינה, או שתייה מועטה.
אני מנידה בראשי, ספק בשביל לענות על שאלתו ספק בשביל להעלים דמעות שמאיימות לגאות.
"בדיוק כמו שההוא אמר," ממלמל רב פקד ברייסון והחוקר הצעיר יותר העומד לידו מהנהן באישור, אף שרב פקד ברייסון לא ראה זאת. ההוא. הם לבטח מתכוונים ללוק. מבחינתם הרצח של ניק הוא סתם עוד תיק עם המון שאלות, ולכן אני כל כך שונאת אותם, עושים את עבודתם בלי רגש או שמץ של כאב כלפי האנשים שאיבדו את היקר להם. "מה הוא אמר, או עשה?"
"הוא לא יכל לעשות הרבה," אני אומרת מבין שיני החשוקות. עיני מרפרפות בכעס גלוי לחוקר הצעיר לידו שנרתע מזעם עיני הרושפות. "הוא היה גוסס!"
"ורוניקה," מורין מנסה להרגיע אותי.
"מה הוא אמר או עשה?" חוזר ברייסון על שאלתו בנינוחות.
אני מסיטה ממנו את מבטי, רק רוצה להצטנף בזרועותיו של לוק ולהימנע מללכת אל קברו של ניק, אף שהוא ראוי לזה. "נפרדנו ממנו, הוא לא זז ממקומו, רק אמר שהוא יתגעגע אלינו ו… דעך." אני נזכרת בשיחה הקצרה שלי ושל לוק אחרי שמורין הודיעה לנו שברצון החוקרים לחקור אותנו. תיאמנו גרסאות יחד. אילולא לוק הייתי מספרת להם הכול, על כל מה שניק אמר. אך לוק אמר לי שעדיף לחסוך את המידע הזה מהם, הוא לא נוגע אליהם.
"ולאחר מכן?" אומר הצעיר בלהט. ברייסון מסתובב אחורנית אליו ומשתיק אותו עם עיניו. להטו של הצעיר דועך… דועך כמו שניק דעך. אני נושכת את שפתי ומסיטה את מבטי.
"לוק סחב את גופתו של ניק למרפאה של לורן ומשם הרחיקו אותי כי אני לא אחת מהמשפחה," אני מסיימת את הסיפור.
"מה את יודעת על משפחת קלארק?" שואל ברייסון בהרמת גבות.
אני בולעת את רוקי שנהפך פתאום סמיך יותר בפי. לוק לא אמר לי כלום על השאלה הזאת, לא היה לו זמן להזהיר אותי, איך שהוא יצא אותי הכניסו ומה שבקושי הצלחנו להעביר בינינו הוא מבט חטוף מלא משמעות. "כלום." אני אומרת לבסוף. "אני לא יודעת כלום. לוק לא גלוי איתי עד כדי כך. אני רק יודעת שעבר משפחתו לא נוגע אלי והוא כואב מדי כדי שייזכר בו."
ברייסון מהנהן, הוא לא נראה מי יודע מה מאמין לי, לכן אני ממשיכה להטיח את זעמי, "אתם יודעים בכלל מהו כאב?"
"ורוניקה," מורין אומרת במבט חמור סבר.
"לא, כי זה נראה כאילו שום דבר לא נוגע אליכם! ציפיתם שלחצתי על לוק לספר לי על משפחתו? כי זה ממש לא קרה!" אני מוחה.
"זה בסדר, מורין," אומר רב פקד ברייסון, בחצי חביבות. "היא מעט נסערת," ואז הוא מביט בי, "את משוחררת, ורוניקה הל."
אני קמה ממקומי בתנופה כל כך גדולה שהכיסא מאחורי נגרר אחורנית כמעט מטר. אני יודעת שברייסון צודקת, אני פשוט נסערת. הרבה מאוד נסערת. ואני ממש לא כועסת על ברייסון או החוקר הצעיר ממנו, אלא רק על עצמי.
אני יוצאת מחוץ למשרד, נעמדת בטרקלין ואז נופלת ארצה, מטיחה את אגרופי על רצפת המוזאיקה המלוטשת וזה מהדהד בכל רחבי הטרקלין. אני צורחת, דמעות מלוחות עולות בעיני ואני צורחת. הגרון שלי כבר כואב ואני נעשית צרודה, אך אני ממשיכה. מישהו מחזיק חזק בזרועותיי, מנסה למנוע ממני להכות את הרצפה ולפגוע בידיי ובעצמי וקורא בשמי. הרבה תלמידים נאספים סביבי, מביטים בשתיקה, אני לא מבחינה באף פרצוף מוכר ביניהם, אך אני יודעת שהם לא לועגים לי, אלא חולקים יחד איתי את האובדן.
לבסוף זה שאוחז בידי מצליח לגבור עלי ואני מניחה את ראשי על כתפו כששנינו יושבים על הרצפה והוא חובק אותי חזק. כולי רועדת ובוכייה.
"ששש…" לוחש סם ומלטף את שערות ראשי הסתורות. אני רועדת בין ידיו, מוצפת אדרנלין וכאב. כשאני לבסוף מרימה את ראשי מכתפו, עדיין חבוקה בין זרועותיו, אני מביטה אל התלמידים המבוהלים העומדים מעלינו. חלקם בוכים, חלקם מסבים את מבטם הכאוב, או סתם בולעים את רוקם בניסיון לא לבכות. אף אחד לא מזלזל, כולם אהבו את ניק. גם מי שלא הכיר אותו. כולם חולקים לו כבוד. גם לאחר מותו.
סם משדל אותי לעמוד על רגלי ואני נכנעת כי אני יודעת שלא אוכל להישאר על הרצפה הקרה לתמיד. הוא עוזר לי במדרגות ומוביל אותי במסדרון.
"הי, אמנדה!" הוא קורא לה. היא מסתובבת אלינו, וכשהיא מביטה בפני עיניה נפערות.
"קחי אותה למקלחת," הוא אומר. כשהיא מהנהנת בבהלה ומתקרבת אלי הוא מוסיף לומר לה משהו באוזנה שאני לא שומעת והיא מהנהנת שוב.
אמנדה נושאת אותי למקלחות. כבר אין לי תחושה באף אחד מגפי, אני כמו מרשמלו. כשהיא מושיבה אותי על הספסלים באמצע המקלחות אני מביטה על עצמי במראה ומבינה מדוע היא כל כך נבהלה. שפתי התחתונה רועדת ללא הרף, שערי פרוע וסתור ועיני אדומות כאילו אני צורכת סמים.
היא מכניסה אותי למקלחת והמים החמים מפשירים את גופי, מעלימים את הרעד, אך לא את הכאב.
כשאני יוצאת היא עוזרת לי ללבוש מכנס עור שחור וגופיית תחרה שחורה כשמעל אני לובשת מעיל כבד. את שערי אני אוספת לקוקו גבוה ואמנדה מאפרת את עיני בצלליות שחורות.
לבסוף אני סוקרת את גופי במראה. מראי השתנה מאז מותו של ניק אמש. רק יום אחד עבר וכבר הפך אותי לנערה אחרת, יום שעשה מה ששבועיים מאז ביקורו של דניאל לא עשו.
אני נראית רצינית יותר. קשוחה. עיני הירוקות כבר לא נוצצות בתמימות, אלא עייפות ומותשות. דלת המקלחות שנפתחת בסדק צר קוטעת את מחשבותיי ואמנדה עומדת שם, מביטה בי כמה רגעים כאילו אני מטורפת שאיבדה את שפיותה וכל רגע היא יכולה להתפרץ שוב, ואז אומרת בקול חלוש, "הגיע הזמן."

אני ולוק החלטנו לצאת לפני כולם; אנחנו חוצים יד ביד את גבעות הפנימייה המכוסות שלג נוצץ. מרחוק אני מבחינה ביער שנראה חשוך בפנים, קודר, מנתר על רקע שמיים אפרוריים ושמיכת שלג. הצינה נמצאת בכל מקום, אי אפשר להתחמק ממנה, היא גם שוכנת בתוכי, וללא שום קשר לחורף או השלג.
אני רוצה לדבר, להגיד משהו ללוק אך דומה ששפתי קפאו ואיני מצליחה להוציא הגה פרט לנשיפות כבדות ורועדות.
"קר לך?" שואל לוק בקול צרוד ומביט בי. עיניו כבר לא זהובות כמו להבה רוחשת, אלא כמו שריד שרפה שנותר בלב עפר פחמי.
אני מנידה בראשי כיוון שעדיין לא מצאתי את קולי ומסיטה את מבטי בריכוז להמשך הדרך. קשה לי לראות אותו ככה. הוא מהדק את אחיזתו בידי ובידו השנייה מנער את כתף מעילו השחור אשר נשר עליה גוש שלג מהעצים התוחמים את השביל.
לבסוף אנחנו מגיעים לבית הקברות, מפתחו אפשר להבחין בכמה אנשים עומדים שם, לבושים בשחור ומוחים דמעות געגוע וכאב. אני תוהה אם אביו של לוק נמצא שם, לבוש בשחור ומבולבל מהאובדן הפתאומי של בנו הצעיר, אך כשאנחנו מתקרבים אני מבחינה שכולן שם נשים פרט לכומר העוטה הבעה אטומה.
"אבי," אומר לוק ומרכין במעט את ראשו כשהוא לוחץ את ידו האחת של הכומר בשתי ידיו.
"הוא במקום טוב יותר, בני, תהיה חזק," אומר הכומר ומהנהן בראשו מספר פעמים. תמיד שנאתי את האמרות נטולות הרגש האלו. יש כל כך הרבה מילים שנראות כל כך מנחמות, אך כשהן מקבלות צורה ומשמעות, הן אינן יותר ממילים שמרמזות בוודאות על חוסר הידיעה במה לומר או שהאובדן אינו נוגע מספיק. מאז מותו הטרגי של ניק – שגם אני בעצמי עוד מנסה להתנחם – ניחמתי את לוק ללא מילים מיותרות, ועל פניו ראיתי שאינן חסרות לו, ההפך, מעשי – כמו חיבוק או חצי חיוך מנחם שמרמז על כך שאני משתתפת באבלו הכבד – רוממו במעט את רוחו הירוד. אני יודעת בלב שלם שאני צריכה להיות כאן בשביל לוק, מבחינתי היעדרו של ניק הוא כל כך מורגש וטרגי שאני כלל לא רוצה לדעת איך זה מנקודת מבטו של לוק עצמו.
העצים נוטים מעט הצידה כשרוח קרירה נושבת, ואני מצטמררת בשקט כאשר לוק חולף על פני הנשים הלבושות שחור ומרכין במעט את ראשו, מסמן שהוא מוקיר אותן על נוכחותן. הקברים מצדנו דוממים, כאילו מקשיבים לעוד טקס של עוד מישהו שהצטרף אליהם.
בינתיים בית הקברות מתחיל להתמלא ואני תוהה אם ניק מרוצה ממקום קבורתו. לרגע אני מתכננת לשאול זאת את לוק בחשאיות, אך מוותרת על כך כשאני רואה את תלמידי הפנימייה מתקרבים אליו ולוחשים בשקט מילות תנחומים.
רוי נעמד מולי, כשעיני מטפסות על גופו הרזה שמוסתר תחת שכבות עבות של בגדים ולבסוף ננעצות בעיניו הוא מחייך חיוך קטן נטול שמחה.
"הי," הוא לוחש. אני בולעת את רוקי, כבר יודעת שאין בי קול שאינו רועד או נבוך. "מה קורה?"
למרבה המזל, בקולו אין אפילו רמז קלוש של לעג או עוקצנות על מחזה ההתפרצות שלי קודם, אני מודה לו בלבי ומהנהנת.
"בסדר," קולי יוצא צרוד ואני מכחכחת בגרוני על מנת להעלים זאת. אין לי שום דבר להוסיף, כיוון שכל מילה נוספת שאוסיף תהיה שקר. הכול לא טוב ואני לא בסדר. לכן רק בסדר, נראה לי תשובה כללית מספיק הוגנת שיכולה להתייחס לא רק אלי, אלא גם למקום בו נקבר ניק או מזג האוויר. רוי מביט בי במבט כל כך נוקב שאני חייבת לשאול מה איתו כך שתשומת הלב תעבור אליו. לפחות באופן חלקי כי רוב תשומת הלב של שנינו – כמו כל תלמידי הפנימייה – פולשת במבטים חטופים אל לוק המדבר בקול מהוסה עם הכומר שקולט כל מבט של כל תלמיד, כולל שלי. לעומתו לוק לא נראה שם לב, או רוצה להשים לב.
"בדיוק כמוך," ממלמל רוי, אך אני וגם כנראה הוא יודעים שזה לא נכון. אף אחד לא רוצה להיות 'בדיוק כמוני' עכשיו.
אני מביטה באמנדה שעומדת קרוב ליד ראשה של ארין. שתיהן מביטות על כל רחבי בית הקברות תוך כדי שהן מדברות מבלי להסתכל אחת על השנייה, כאילו הן בטקס בבית הספר ואסור שיתפסו אותן מדברות, אחרת ייענשו. כולם לבושים שחור ואני מניחה שאם מישהו עומד מרחוק על גבעה גבוהה הנישאת מעל בית הקברות, אנחנו נראים כמו חבורת נשרים שחורים שעוטים בצעדים אטים וסקרניים את בית הקברות.
כולם מתחילים להתקבץ סביב קברו של ניק ואני ולוק נעמדים בחזית הקבר. מכאן אני רואה את החרוט על הקבר המלוטש עשוי אבן אפורה.
'צעיר לנצח, לנצח בלבנו.'
אני שונאת את הכיתוב הזה. הוא לא מתאר אפילו מחצית את געגועי הקרובים אליו, הוא לא מתאר את ניק ואת אהבתו הרבה לכולם. אני תוהה אם שאלו את לוק לגבי זה, אך כשאני מסתכלת עליו ורואה כיצד עיניו סוקרות את המילים ואז הבעה מלאה שאט-נפש עולה על פניו, אני מבינה שעשו זאת מבלי להתייעץ איתו ולא רק זה, הוא גם שונא כמוני את הכיתוב.
הכומר מתחיל לדבר, אומר מילים שכנראה הוא כבר מכיר בעל פה מכל הלוויות בהן היה. בזמן אחר אפילו הייתי רוצה לדעת מה עובר לו בראש כשהוא אומר את אותן המילים, אולי אפילו הוא חושב עד כמה ברצונו לשוב הביתה, אך כעת אני מניחה למחשבה הזאת להתעופף ממני כמו ציפור חופשיה.
דמעות עולות בעיני ואני ממצמצת כמה פעמים על מנת להעלים אותן כשאני רואה את לוק עומד חזק, לא מתעסק בבכי, אלא לוחץ את ידי בחוזקה, מביט בכיווץ גבות על קברו של ניק בריכוז ונפרד ממנו במין טקס משלו. אם הוא לא בוכה, למה שאני כן? ואם אם הוא יבכה, אני צריכה לתמוך בו ולא לעודד אותו לבכות איתי.
"אלוהים לוקח רק את הטובים…" קולו של הכומר מפלס את דרכו לאוזניי ואני סולדת מכך. אני מתיקה את משקלי מרגל לרגל ומביטה בכומר. זה לא היה צריך לקרות. ניק לא היה אמור למות, ולמרות כל הכאב, אני לא מצטערת ולו לשנייה על כך שהכרתי אותו.
כשהלוויה נגמרת כולם מושכים באפם, כאילו כדי לסמן שבכו ואז ממלמלים דברים לא מובנים תוך כדי שהם מדשדשים את דרכם החוצה בראש מושפל.
אני ולוק נשארים במקומנו, עדיין לא מעקלים כאילו חווינו טראומה, ואולי באמת כך. אני נזכרת בשאלתו של ניק, שמאז מותו לא מפסיקה להדהד בראשי.
'רון, זוכרת את טקס הקבלה שלי? את חושבת שזה באמת היה מגיע לי, או שהכול בזכותו של לוק?'
כעת יש לי את התשובה. אך גם זה הגיע באיחור וניק בחיים לא ישמע זאת בגופו הגשמי, אך אולי הוא יביט בי, מאיפה שזה לא יהיה שנשלחים אליו אחרי המוות, ויחייך כשישמע את מה שהגיע לו לשמוע עוד ביום שהוא שאל זאת אותי.
ואז אני אומרת בקול חנוק ומוצף דמעות, "זה הגיע לך יותר משזה הגיע לכל אחד אחר כאן, אתה הגיבור האמתי."

החורף כבר התחיל להיות כבד יותר ומעיק. אף הקור אני מרגישה כאילו אני מתבשלת תחת שכבות הבגדים.
ידי מלטפות כל גזע עץ שאני חולפת על פניו ומנגינה עצובה מתנגנת בראשי. מאז מותו של ניק לוק מנסה להעסיק את עצמו כמה שיותר, הפעם הוא התנדב לעזור במטבח, מה שפעם היה הדבר הכי שנוא עליו, וגם אם הוא היה במטבח זה רק בגלל שזה היה עונש שהוטל עליו. אך המצב רוחו השתפר, ומידי פעם אפשר לראות חיוך עולה על פניו. היום בבוקר מורין הודיעה שהחוקרים הגיעו למבוי סתום, אך הם עדיין עושים כמיטב יכולתם להגיע לפתרון הגיוני, אף שכולם יודעים שלא כך באמת הדברים.
כאשר אני חוצה את היער על מנת לחזור לפנימייה בשל הקור שהצליח לחדור לשלד עצמותי, אני מבחינה בה נעה בין גזעי העצים, משאירה אחריה חותם של כף יד על כל גזע בו היא נוגעת. לרגע היא נראית כל כך מאיימת ומפחידה אך בוזמנית יפיפייה מהממת.
שערה השחור מתנוסס על רקע לבן וחיוכה מבזיק אלי. אף פעם לא חשבתי שאפחד כל כך ממישהי שהייתה איתי מאז היותי קטנה.
אני מסתובבת אחורנית בקצב מצמוץ וכופה על רגלי לרוץ.
אני רצה, עוברת בין כל העצים ומנסה לא לאבד את ראשי על הדרך, מנסה לא להיתקל בשום ענף וליפול. אני לא מבחינה בקלודין אך יודעת שהיא רודפת אחרי. לבי מתחיל להאיץ את פעימותיו ואדרנלין משתחרר בגופי. אני מנסה לרוץ מהר יותר, אך שכבות הבגדים מונעים זאת ממני ומרוב כל הסרבול אני נופלת על בטני באנקה ומסתובבת כדי לראות כיצד היא נועצת בי את טפריה.