התעוררות – פרק 43

זיכרונות מציפים.
דמעות מסמאות.
לב הולם כמו בס.
תקווה מתקלחת כמו אש. הכול פועם בי בקצב קצוב.
הכול משתתק סביבי, מחכה לתגובתי. אני כבר לא יכולה לבכות, אני כבר לא רוצה לבכות. אני רוצה להפוך להיות כל כך קטנה שאף אחד לא יגלה בי עניין עוד.
אני פותחת את פי כדי לצעוק, כדי למחות או ליבב, אך בסוף אני רק פולטת חלושות, "דניאל…"
אף פעם לא חשבתי שאשנא כל כך בנאדם, אך אהיה מאושרת לראות אותו, ואף על פי האושר אני עדיין סוקרת אותו בגועל ובחילה עזה דוחקת בי.
"ידעתי שאת סובלת כאן," דניאל אומר, עיניו פעורות בבהלה והוא מתקרב אלי. אך אני נעמדת על רגלי הרועדות ונרתעת, כך שהוא לא מוסיף להתקרב. דניאל נראה שונה ממה שהיה בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא נראה נורא. צלליות שחורות מעטרות את עיניו והוא הרזה… כמה שהוא הרזה. שערו כבר לא מסודר אחורנית בקפידה, אלא פרוע כאילו נותר כך אחרי חפיפה ומי כמוני יודע שדניאל אוהב לטפח את מראהו, במיוחד את שערו. הוא כבר לא לבוש בגדי מעצבים שאנשים לובשים לא בגלל שהם יפים או מוצאי-חן, אלא בגלל המעצב המפורסם שעיצב אותם. הוא לבוש בחולצת טי אפורה ומכנס חאקי פשוט.
"מה אתה עושה כאן?" אני שואלת.
"את עדיין כל כך יפה," הוא אומר וסוקר אותי בעיניים נוצצות. "איך לא הערכתי אותך מספיק?"
אני מביטה בו בזעם. לא העריך מספיק? הוא לא העריך כלל וכלל!
אך במקום להטיח עליו אשמות אני רק מושכת בכתפי באדישות מתחצפת. "למה אתה כאן?"
"באתי להחזיר אותך, רוני, את חסרה לי," הוא אומר, אך כשאני מרימה גבה בפליאה הוא מוסיף, "ולפול."
פול. אני חסרה לו, או שדניאל מנסה לסחוט ממני רגשות כדי שאלך אחריו כעיוורת?
"אני לא חסרה לפול," אני אומרת בנחישות וזוקפת את סנטרי בהתנשאות. "הוא לא שלח לי תשובה במייל."
אני נזכרת כמה פעמים הלכתי ובדקתי את המייל בנחישות כה רבה שנתמעטה ככל שהימים חלפו ולא היה לי תשובה על הצג. היום בבוקר בדקתי את המייל. הוא היה ריק פרט לכמה פרסומות, זכר לעולם האנושי שנראה לי נכסף כעת וכל כך נגיש, במרחק נגיעה ממני. מה שנותר עלי לעשות הוא רק להסכים וללכת אחרי דניאל.
"בטח שאת כן, פול הוא זה שתכנן איתי את הבריחה שלך," דניאל משיב. אדרנלין ממלא את דמי רק מלחשוב על עצם המונח 'בריחה'. ראשי פועם בחוזקה כאילו הוא לב בעצמו. הרצון בין ללכת הביתה קורע אותי מהדחק להישאר כאן.
אני משפילה את מבטי ומרימה אותו רק כשדניאל קורא בשמי. "את לא שייכת לכאן, רוני."
"מי החליט שלא?" לפתע לוק מגיח מבין שורת עצים סבוכים. אני מרגישה כאילו משקל כבד יורד מעל כתפי וכעת לוק חולק אותו איתי, כך שאני לא צריכה להרים אותו לבדי. הוא מביט בי, מעביר את מבטו על דניאל שהפסיק במסע השכנועים שלו ואז מביט בי בגבות מורמות ושואלות.
כשלוק מבין שאני שותקת הוא נעמד על ידי ומביט בדניאל בזרועות שלובות. לוק גבוה מדניאל בלפחות חצי ראש ופתאום מגוחך עד כמה דניאל נראה חלש על ידו.
נו, טוב, הוא תמיד היה מפונק, אני חושבת במרירות ומנסה למצוא סיבות ללמה הייתי איתו, כי הרגש החזק שחשתי כלפיו אז, נעלם כליל ואחריו נשארים רק התהיות מה לעזאזל מצאתי בו.
"סליחה על הבורות, אבל מי אתה למען השם?" שואל לוק.
דניאל מזדקף. "החבר של ורוניקה."
"רוקדת בשתי מסיבות, אה מתעוררת?" שואל אותי לוק בהרמת גבה.
"חתונות!" אני אומרת. "אומרים, חתונות! ודניאל הוא לא החבר שלי, הוא סתם אקס בוגד."
"אאוץ'," אומר לוק.
"אקס שמצטער על מה שהוא עשה," מוחה דניאל בהתגוננות מגוחכת.
"שתוק," אומר לוק ואז מביט בי. "ומה האנושי עושה כאן?"
אני פותחת את פי כדי לענות, אך דניאל כבר מתחיל לומר, "באתי לקחת את רוני איתי, והיא באה."
"אה," פולט לוק בהפתעה. "שיהיה בהצלחה."
ואז הוא מתרחק מאתנו באותה הליכה מוטרדת. כתפיו שפופות קדימה ועיניו נעוצות מאדמה בזמן שהוא מתרחק ממני במהירות. אני כל כך עייפה שמה שאני רק רוצה לעשות זה להתמוטט על האדמה ולא להתמודד עם כלום.
"הישאר כאן," אני פוקדת על דניאל, משילה מעלי את הרצון להיות אנוכית ורצה אחרי לוק.
אני רצה בצעדים קלילים כשאני מבחינה בלוק מרחוק, שולף טפרים בצורתו האנושית ומשסף כל גזע שנגיש לידו, מותיר אחריו חותם לעולמי עד.
"לוק!" אני קוראת. הוא נעצר בדיוק ברגע בו טפריו ננעצות בגזע עץ מחוספס. הוא שולף אותן באכזריות ומסתובב בצעדים מהירים וחדים שלרגע נדמה כאילו הולך להתנגש בי ולהעיף אותי אחורנית על גבי. אך הוא נעצר סנטימטרים ספורים ממני, נשימותיו המואצות מתנפצות על פני כמו גל שהמתנפץ על סלעים.
הוא מרים לרגע את ידו כאילו הולך ללטף את לחי, אך מוריד אותה כשזעם מתלקח בעיניו הזהובות.
"לוק, דניאל הוא לא החבר שלי, לא–"
"את באמת מתכוונת לעזוב?" הוא שואל.
"הוא סתם–"
"את באמת מתכוונת לחזור לשם?" הוא קוטע אותי שוב, הפעם מרים במעט את הטון שלו כדי לגרום לי להתמקד אך ורק בשאלה הזאת במקום באלפי התהיות המתרוצצות ביעף בראשי.
אני שותקת ומשפילה מבט. אני לא יודעת אם אני עוזבת, אך עדיין יש סיכוי קלוש שאני לא יכולה למחוץ אותו ולהבטיח ללוק שאשאר. שם נולדתי. שם הבית שלי. כל חיי שבניתי ותכננתי שם.
"בדיוק כמו שחשבתי, הייתי רק הסחת דעת עד שתמצאי את הדרך הראשונה לברוח מכאן," הוא אומר ביובש ומביט בי בסלידה. הוא מביט בי עוד רגע אחד ואז מתרחק ממני לעבר הפנימייה כשהוא כבר לא טורח לשלוף את טפריו ולהחריב הכול.
אני חגה על עקבותיי וחוזרת לדניאל שעומד באותו מקום בדיוק, מגחכת בזלזול למראה פקודתי שכל כך הצליחה שהוא לא זז ולו סנטימטר אחד.
"איך הגעת לכאן?" אני שואלת ונעמדת מולו, במרחק הולם.
"פול שלח אותי לכאן, דרך שער שהופיע פתאום, הוא אמר שנהיה היום בערב בקצה היער," הוא אומר. אני כמעט יכולה לשמוע את פול מורה לדניאל לומר זאת ואני כבר נמלאת תשוקה הביתה.
היום בערב. ביער. זאת הרכבת שלי הביתה ואולי האחרונה.
אני מהנהנת והולכת לעבר הפנימייה. כשאני רואה שהוא לא בא אחרי אני מסתובבת אליו.
"נו, בוא," אני מאיצה בו. "אין לנו הרבה זמן להתכונן."

אני מכניסה את הספר שפול נתן לי לתוך תיק בו הכנסתי רק מכנס מפנימיית ברוקס. אם אגיע הביתה, לא ארצה שיהיה אצלי משהו מהעולם הזה. בקשתי מדניאל שיחכה לי בזמן שאני לוקחת כמה דברים ומעיפה מבטי פרידה ללא מילים באנשים שנכנסו לי ללב.
אף פעם לא חשבתי שאתגעגע למקום הזה כל כך, אל המיטה שלי שאם משאירים את החלון פתוח בלילה הקור גורם להתכווץ כמו כדור. חשבתי שאשמח אם אברח בהזדמנות הראשונה שתהיה לי, והנה היא פה, ואני ממש לא שמחה.
"רון, את לא מבינה!" צועקת אמנדה שנכנסה זה עתה לחדר. גם אליה אתגעגע. "דילן, החתיך מהשכבה? הציע לי לצאת איתו!"
עכשיו אני מבינה מדוע היא הייתה בעננים בימים האחרונים. דמעות עולות בעיני מבלי רצוני ואני מוחה אותן כל עוד גבי מופנה אל אמנדה והיא לא רואה את עיני האדומות. אני מסתובבת במהירות כזאת שהיא לא מסוגלת להבחין בדבר על פני ומחבקת אותה.
"אני שמחה בשבילך," אני לוחשת באוזנה, מצטערת שהזמן מועט ולא אוכל לשמוע את כל הסיפור במלואו. אני לוקחת את התיק ופותחת את הדלת במהירות.
"אהה," היא אומרת בערמומיות, שומעים את החיוך בקולה. "יוצאת לפגוש בחור חמוד, אה? אני מכירה את ההתחמקות הזאת שלך. רק אל תאחרי לארוחת הערב, מגישים היום אוכל סיני."
אני יוצאת החוצה וסוגרת את הדלת, יודעת שבארוחת הערב היום יהיה כיסא אחד ריק בזמן שהם ישבו יחד ויתהו מדוע אני מאחרת לערב בו מגישים אוכל סיני.
אני נעמדת בכניסה למועדון, מביטה בניק שיושב סביב הפופים עם חבריו. הוא צוחק ונראה כל כך מאושר שגם אם היה לי איזה שמץ של סיכוי קלוש שאספר לו שאני עוזבת, זה נעלם כליל כעת.
אליו אתגעגע הכי מכול, הוא היה כמו אח קטן שבחיים לא היה לי. לפתע הוא קולט אותי תוך כדי שהוא מדבר. חיוכו מתעצם והוא מרים יד ומנופף לי בפראות, כמה מחבריו שיושבים בגבם אלי ממהרים להסתובב כדי לראות למי ניק כל כך נלהב לנופף את ידו. אני מגחכת ומחזירה לו נפנוף והפרחת נשיקה שהוא ממהר לתפוס ולהנחית אותה על חזהו, כדי שתחדור עמוק ללבו.
הלוואי שהוא יצליח לשכוח ממני מהר, אני מאחלת ומעיפה מבט קצר גם ברוי וארין בצד המועדון שעסוקים בלהתווכח, כמו תמיד, רוי מחזיק בידו גיטרה וארין מנסה בכול כוחה לכוון אותה כשהגיטרה בין ידיו, אך רוי מרחיק זאת ממנה ומניד בראשו תוך כדי שהוא אומר משהו שלא נשמע מעל קולות ההמון.
אולי זה לטובה, אני מנסה לעודד את עצמי. אולי זה סתם עוד משהו זמני שנתן לי להתמודד עם העולם ועכשיו מאפשר לי לחזור לשגרה. או שאולי הכול באמת היה חלום ליל קיץ?
אני יורדת במדרגות המתפצלות בהן ואני וסם ירדנו חרישית על מנת להשיג מידע על הורי. או שאולי זה היה מסע שכולו נועד כדי שאשיג את פיסת המידע הזה על הורי. אני מחייכת ביני לבין עצמי כשאני חולפת על פני משרדה של מורין הפתוח למחצה ורואה אותה נעה אנה ואנה תוך כדי דיבור עצבני בטלפון ואז אני יוצאת החוצה אל קור הלילה.
אני צועדת לעבר היער כשהתיק על גבי, מרוב משקלו המועט הוא זז לצדדים בהתאם מדויק לצעדי הנבלעים בדשא הלח המשאיר טיפות על נעלי.
כשאני מגיעה ליער אני נעצרת ונאנחת, רואה את דניאל מציץ אלי מאחורי גזע שכל מישהו אחר היה קולט אותו ואז הוא מצטרף אלי. אולי הוא סתם התחבא כדי להרגיש שהוא באמת עושה משהו בזמן שהוא לא יכול לעשות כלום.
"מוכנה, רוני?" הוא שואל בהנהון קצר.
אני לוקחת נשימה ארוכה וקרירה, מביטה אחורנית אל הפנימייה הגדולה שעדיין שנדמת לי כמפלצת, אך מפלצת טובה ואז מביטה בו ומנסה לחלוב חיוך עם הנהון. "כן, מוכנה."
זה היה יום ארוך ומייגע, וכשאנחנו מתחילים ללכת בתוך היער בו דניאל מוביל אותי כאילו מכיר אותו יותר טוב ממני, אני מבינה עד כמה הלילה הזה יהיה ארוך עוד יותר כאשר אפגוש בפול ובקלודין. סוף סוף אוכל להתמודד מולה, לשאול מדוע עשתה זאת ואם זה היה לטובתי לפי כל מה שחוויתי כאן.
אני מצטערת שלא יצא לי להיפרד מלוק ומסם, אך עדיף ככה, אולי אם הפרדה תהיה מהירה, כך גם אשכח מהם מהר יותר.
אנחנו נעמדים במקום שלפי טענתו של דניאל זה המקום ממנו נשלח הביתה. המקום נראה בדיוק כמו כל אותם מקומות כאן, עם דשא ועצים ואופק כחול חזק.
"רק עוד כמה דקות," לוחש דניאל. אני מביטה בו, לא מבינה כיצד אני הולכת – כמעט יד ביד – עם מישהו שכל כך תיעבתי עד היום בבוקר. אולי אני צריכה להודות לו שבא במיוחד בשבילי למקום כל כך חדש, שונה ומוזר והחזיר אותי הביתה. בעצם הוא עשה את כל מה שרציתי אך לא עשיתי.
לפתע רעם מפלח את דממת הלילה וגשם זלעפות מתחיל לרדת.
"אוי, לא," מתלונן דניאל ומביט אל השמיים, כאילו מישהו שם ישמע את תלונתו ויפסיק את הגשם. "דווקא עכשיו? חרא."
שערי מתחיל לנטוף מים ובגדי סופגים לאטם את הטיפות.
אלו השמיים שבוכים, בוכים בשבילי ובמקומי, אני מנחמת את עצמי באותן המילים.
"רון!" נשמעת צעקה, לרגע היא נשמעה כמו עוד רעם חסר טעם, אך אחרי כמה שניות אני קולטת שזה מישהו שקרה בשמי.
אני מסתובבת אחורנית, רואה את סם עומד שם. נוטף מים וקצר נשימה, חזהו עולה ויורד במהירות.
הכול גואה בי והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו, הוא להביט אל תוך עיניו ולסגור את המעגל. כשהגעתי לכאן, הדבר הראשון שראיתי היו עיניו, לכן זה גם הדבר האחרון שאני צריכה לראות.
אני רצה אליו. כשהוא קולט זאת הוא מתחיל לרוץ גם ובאמצע הדרך אנחנו נפגשים בחיבוק פראי ונואש. דניאל קורא מרחוק בשמי, אך מבחינתי הוא רק עוד רעם כועס. סם עוטף אותי בזרועותיו ונושם לתוך אוזני, לבו הולם כנגד לבי ונדמה לרגע כאילו אנחנו בעלי לב אחד ויחיד.
"הכפר הזה," צועק סם כדי שאוכל לשמוע אותו מעל קול הגשם כשאנחנו מתנתקים, "הכפר הזה בתוך הכדור, הוא הבית שלי."
אני מחייכת. המחשבה על סם בתור ילד קטן שמשתעשע בין בתי הכפר משמחת אותי.
"ואני עדיין מצליח לקרוא למיסט בית," הוא אומר.
חיוכי נמוג. "לאן אתה חותר, סם?"
"מהיום שהגעת לכאן ניסיתי להוציא מידע ממורין עליך, ואתמול כשהייתי בספריה מצאתי ספר על שליטי ארבעת היסודות," הוא אומר. לבי מחסיר פעימה לקראת דבריו, אני כבר לא יודעת אם אני רוצה לשמוע זאת או עדיף שאעזוב מבלי בכלל לדעת מה המידע שהוא השיג שם. "את נולדת כאן, ורוניקה. כאן זה הבית שלך."
עיניי עוברות מעין אחת שלו לשנייה. הצבע הירוק רענן חזר לעיניו.
"תישארי כאן, ורוניקה," הוא לוחש, אך מספיק חזק כדי שאוכל לשמוע אותו מבלי להתייחס לקריאותיו הנואשות של דניאל. "את שייכת לכאן, את בעלת כוחות."
אני מנידה בראשי, אך סם מניח את ידו על לחי ומפסיק זאת. באגודלו הוא מוחק כמה טיפות גשם, או דמעות אני כבר לא יודעת, ועיניו חודרות לתוך עיני ברכות מהפנטת.
"אבא שלך היה רוצה שתהיי בבית האמתי שלך," הוא אומר חרישית. אני בולעת את רוקי, מאפשרת לעצמי רק לרגע להיסחף אחריו. הגשם מתחזק כשדניאל מניח את ידו על כתפי, גורם לסם למחוק את החיוך ולהביט בו בזעף.
"ורוניקה," דניאל אומר ומצביע אל נקודה מאחורי, היכן שעמדנו. כעת יש שם אור לבן ובוהק, מסנוור וגורם לדמעות להופיע בעיניים כאשר מביטים בו. זה השער. השער סוחף לתוכו כמה עלים ואני תוהה אם הם יגיעו אל פנימיית ברוקס, היכן שפול מפעיל את השער ומחכה לנו.
"אין לנו הרבה זמן," מוסיף דניאל.
"אז כדאי שתלך עכשיו," אני אומרת.
דניאל מביט בי בהלם. "אבל… אבל–"
"לך, דניאל," אני קוטעת אותו. "תמסור לפול שאני אוהבת אותו ושאני מעריכה את מעשיו."
"ורוניקה," אומר דניאל בחומרה.
אני מביטה אל תוך השער. "אני לא שייכת לשם יותר, דניאל. לכאן אני שייכת."
נחיריו של דניאל מתנפחים, כמו בכול פעם כשקורה משהו שלא עולה על רוחו, ואז הוא חג על עקבותיו והולך לעבר השער. הוא מעיף בי מבט אחרון כשהוא מגיע לשער, לרגע אני מצפה לראות שם סלידה וגועל, אך הוא רק מביט בי במבט נטול הבעה ואומר, "פול אמר שלא תחזרי, ואני לא האמנתי לו. עכשיו אני כן." ואז הוא נבלע בדיוק לפני שהשער נעלם וכך גם נעלמת האפשרות שלי לחזור לפנימיית ברוקס.
אני לא יודעת אם לבכות או לצחוק, אני רק יודעת שפול ידע שלא אחזור ואולי אפילו לא מצפה שאחזור, ובגלל שאני לא יודעת מה לעשות אני גם צוחקת וגם בוכה. סם מחבק אותי כמה דקות עד שזה דועך ושנינו הולכים צמוד ובשקט כשהגשם חודר לשלד עצמותינו עד לפתח פנימייה.
"איך ידעת לבוא?" אני שואלת חלושות.
"לוק," הוא אומר בחיוך, אין כל שמץ של שאט-נפש בקולו כשהוא מבטא את שמו. "הוא ידע שלי את תקשיבי."
אני מחייכת ושנינו נכנסים פנימה. נדמה כאילו מישהו לחץ על השהה בפנימיית מיסט והכול בדיוק כמו לפני שעה, כשעזבתי וחשבתי שלא אשוב לראות אף אחד מכאן.
"לכי אליו," אומר סם. "בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא השמיד לגמרי הספה במועדון."
אני מגחכת ומהנהנת, נושקת קלות ללחיו של סם ועולה במדרגות המתפצלות. בדרך אני פוגשת את ניק שמזמין אותי לאכול איתם ארוחת ערב, כתגובה אני אומרת לו שאבוא מאוחר יותר ואז תופסת תאוצה במסדרון, לא נותנת לאף אחד לעצור אותי עכשיו.
דלת חדרו של לוק פתוחה למחצה, אך חושך שורר בפנים. אני דוחפת אותה קלות ומוצאת את לוק יושב על קצה מיטתו, כשמרפקיו על ברכיו וסנטרו על ידיו השלובות. הוא נושא אלי מבט.
אני מתקדמת ומתיישבת לידו, נוטפת מים ורועדת מקור.
"לא הלכת בסוף?" הוא שואל בלחש. לרגע אני שוקלת לענות לו תשובה מתחכמת כמו, 'תפסיק להידבק למובן מאליו.' אך במקום זאת אני אומרת, "אני כאן, לא?"
הוא מחייך חיוך קטן ונושק לקדקודי.
אני מחייכת. כעת אני יודעת היכן מקומי. מקומי בין זרועותיו של לוק. במקומי בחברתו של ניק. מקומי בדאגתו של סם. מקומי הוא כאן, בפנימיית מיסט.