התעוררות – פרק 40

"זה זמן מאוד לא מתאים!" אני מתריסה בכעס. איך הוא יכול להנחית דבר כזה עלי עכשיו? הרי מי יודע יותר טוב ממנו מה עבר עלי הלילה?
אני מתרחקת ממנו, מתרחקת בעצם מהכול; מהמידע על הורי, מלוק וסם ומהפנימייה. עכשיו – כשאני חוצה את דשא הפנימייה בכעס רב כל כך ובחוסר היגיון שלמרות שאני יודעת שאם אכנס דרך הדלת הראשית יתפסו אותי, אני עדיין עושה זאת – אני רוצה הביתה יותר מתמיד. אני רוצה להתכרבל בין זרועותיו המגוננות של פול, לשמוע אותו לוחש לי בלדה ישנה באוזן בו בזמן שאני נרדמת לקולו המהוסה. אך כל פעם אני קמה לאותה מציאות, מציאות אכזרית ומגוחך עד כמה שהיא לא מציאותית.
"רון, חכי בבקשה!" קורא סם מאחורי. "אני יודע שאת כועסת, אבל לפחות תני לי לקחת אותך לחדר."
אני ממשיכה ללכת, לא צעדיו או קולות הקריאה שלו עוצרים בעדי. שום דבר לא עוצר בעדי.
"יחכה לך עונש עם לוק אם יתפסו אותך."
אני נעצרת ונכנעת.

"רון, את מקשיבה לי בכלל?" מוחה ניק. אני מתעוררת מן המחשבות ששקעתי בתוכן, אף שהן לא היו נעימות עד כדי שקיעה בתוכן והירדמות.
"מצטערת," אני ממלמלת, כבר בפעם השלישית או… החמישית? "אני מקשיבה לך."
בידי אני מסובבת את המזלג שלי שסביבו מתפתל ספגטי יחיד שהרוטב כבר ניגר ממנו. ניק שיושב מולי רוכן קדימה כממתיק סוד. על מגשו מונח חצי המבורגר אכול ועל אמתו מרוח במעט קטשופ אדום, אף שלא ראיתי אותו נוגע בשקיות הקטשופ המונחות בערמה על השולחנות, על אחת כמה וכמה לא פתח אפילו אחת מהן. כבר הבנתי לבד – על פי העיוות שהופיע על פניו כאשר בחן את הרטבים – שהוא אוהב את ההמבורגר שלו יבש, עם מלפפון חמוץ במקרה הטוב.
"אז מה אמרתי?" הוא בוחן אותי בהרמת גבה.
" 'רון, את מקשיבה לי בכלל?'," אני מנסה לחקות את קולו.
הוא מהדק את שפתיו ולבסוף אומר בהנהון קצר, "כן… זה נכון."
סביבנו התלמידים נכנסים ויוצאים. חדר האוכל לא מלא היום כמו בכול ימי השבוע, אולי בגלל שיום יפה בחוץ ורובם מעדיפים להעביר שם את ארוחת הצהריים שלהם בהתחשב בעובדה שאלה ימים נכספים שלא יהיו לנו למשך תקופת החורף ההולכת וקרבה.
"אוקיי, אז כמו שאמרתי, הולכים למועדון מחר, את באה?"
קולו של ניק נבלע בין כל קולותיהם של התלמידים והוא מבחינתי עוד קול למקהלת הרעשים. מזווית עיני אני קולטת בחטף את סם, מביט בי במבט כל כך נוקב, כאילו מנסה לקרוא את שפתיי או – גרוע מכך – מנסה להבין מה עובר לי בראש. אני לא מתאמצת להשיב לו מבט, גם אם זה כולל מבט חוצפני שמסמן לו להסב מבט. את לוק לא ראיתי מהבוקר, אף שאני לא יודעת למה מבטי רפרף על חדר האוכל כשנכנסתי הנה, כאילו אני מחפשת אותו, אך גם בארוחת הבוקר, בדומה לארוחת הצהריים הוא לא נכח. אומנם רק אתמול ראיתי אותו, וגם זה כשהוא היה חצי מדמם, אך אני מרגישה שמשהו רע קרה. משהו לא בסדר. אולי אני סתם פרנואידית. ואם כן, הפנימייה הזאת הפכה אותי לפרנואידית, ושנותיי הטרופות מעידות על כך; כל רחש הכי קטן מקפיץ אותי ממקומי.
"ואז חייזרים חטפו את מנדי ואכלו לה את המוח, זאת הסיבה ללמה היא כל כך מטומטמת," אומר ניק בגלגול עיניים.
"מה?" אני שואלת ומעוותת את פני, מנסה להיזכר מתי הגענו לשלב הזה של השיחה ואיך.
"נזכרת להקשיב?" הוא שואל. כשאני פותחת את פי על מנת להתנצל הוא ממהר להגיד, "ואל תגידי שוב שאת מצטערת."
אני סוגרת את פי ומושכת בעדינות בכתפי. "לא התכוונתי להתנצל."
"נו, את באה או לא?" הוא לוחץ עלי.
אני נושכת את שפתי, מצטערת שלא הקשבתי לו. שוב. ושוב. ושוב. "לאן?"
הוא מניח את כפות ידיו על השולחן בטפיחה קלה. "דברי איתי, כשתהיי מרוכזת, כמובן."
הוא קם ויוצא מחדר האוכל. הוא כלל לא נראה כועס או נשמע כועס, אבל הסבלנות שלו התפקעה, ומי כמוני יודע שלקלארקים אין הרבה סבלנות. אני מקווה שכאן מסתכם הדמיון ביניהם; אני תמיד מופתעת לגלות עוד חלקיק דומה ביניהם. כעת הם נדמים לי אחים יותר מתמיד. במיוחד בצורה שהם הולכים כאשר הם מוטרדים; הליכה מהירה עם כתפיים שפופות קדימה וראש רוכן מעט קדימה כשהעיניים נעוצות ברצפה.
רק כשחדר האוכל מתרוקן לאיטו אני מבינה עד כמה לוק חסר לי.

כבר שבוע עבר מאז שראיתי את לוק קלארק. נדמה כאילו האדמה פצחה את פיה ובלעה אותו. אמנדה פלטה לידי משהו על כך שזאת לא פעם ראשונה שלוק נעלם.
בשיעורים של רוזלין שובצתי כל פעם עם מישהו אחר והשתדלתי להימנע מלהיות עם סם. הוא ניסה לדבר איתי כמה פעמים, אבל התעלמתי. אני יודעת שלא אוכל לא לדבר איתו לנצח, אבל לפחות אוכל למשוך את זה עוד קצת, לפחות עד שאבין היכן אני עומדת.
כשאני מביטה על המים שמלטפים את כפות רגלי, אני מבינה עד כמה חסרונו של לוק מעיק עלי ועד כמה זה מוזר בהתחשב בימים הראשונים שלי כאן, שעצם שהותו לידי העיקה עלי.
אומנם המקום הזה שמצאתי ביער היה מבחינתי רק שלי, והייתי כאן רק פעם אחת עם לוק, שללא ספק הייתה פעם שאני אזכור לתמיד, אך פתאום המקום נראה גדול בלי שהוא יעמוד כאן; כל כך מתאים ליער הירוק הזה, לקרחת היער הזאת. המקום נראה ריק בלי שהוא יעמוד באמצע האגם, כשהמים הרכים ניתזים על פלג גופו העליון שחשוף לשמש המלטפת והוא מחייך אלי ואז מושיט את ידו, הרצון שאכנס למים אחריו לוהט בעיניו הזהובות כמו גחל רוחש שעמד זמן רב בתוך מדורה קטלנית.
אני עוצמת את עיני לרגע, לשבריר שנייה בו אני מספיקה לחוש שהוא לידי, מתגלגל על בטנו ונותן לשמש ליבש את מעט הטיפות הזרועות על גבו השזוף. אך כשאני פוקחת את עיני אני בולעת את הגוש שעומד בגרוני.
רוצי אל זרועותיו של הנמר שלך, מתעוררת, כמו שאת עושה בכל פעם שאת מרגישה קצת לבד.
מילותיו ממשיכות להדהד בראשי בהד שקורע אותי מבפנים החוצה, בהד שגורם לי לחוש תחושת מחנק ולדמעות להופיע בשולי שדה ראייתי.
אך לא הידיעה שלוק אמר זאת גורמת לי לבכות.
אלא הידיעה שזה נכון.
כל שהותי כאן, הרצון לחזור הביתה להט בי. הייתי כל כך בטוחה – וטיפשה – שבאמת האמנתי לעצמי שאמצא את הדרך הביתה.
חרגול אפור נוחת בקלילות על רגלי, אני לא מעיפה אותו או מושכת את רגלי אלי. הוא מטפס ביעף על רגלי, כל כך קליל וכל כך מדגדג ולבסוף מזנק אל תוך הדשא ונעלם. אני נושכת את שפתי. הלוואי שבשבילי היה קל להיעלם כך.
אני קמה ממקומי וחוזרת לפנימייה. המחשבות לא נותנות לי מנוח; המצפון מעיק עלי והחשד שמשהו לא טוב קרה דוחק בי.
אני ממשיכה ללכת ביער, עד שאני מרגישה משהו נחות על לחי וזולג מטה בעדינו כליטוף. אולי דמעה? אך אני לא בוכה. אלו השמיים שבוכים, בוכים בשבילי ובמקומי. מנחמים אותי ללא מילים. הם נהפכים לאפורים, כמו מערבול מסחררת. טיפות קטנות והססניות נושרות מן השמיים, מנקות מעל עצי היער את שכבת האבק.
כשאני מגיעה לשטח הפנימייה אני רואה את התלמידים מתלהבים ואני מנחשת שזה הגשם הראשון. הגשם הראשון תמיד מרגש כל כך, למרות שהוא כמו כל הגשמים, כמו אלו שהיו בשנה שעברה וכמו מיליוני הגשמים שיבואו אחריו. אך יש בו משהו מיוחד, משהו שהופך אותו לגשם ה-ראשון. אולי בגלל העובדה שהטיפות שזולגות הססניות יותר, כאילו הגיעו למקום חדש.
אך הגשם הראשון כאן, לא דומה בשום צורה לגשם הראשון ששוטף לראשונה את מנהטן. לרוב הגשם הראשון עדין, עדיין מנסה להסתגל, אך כאן הוא מתחיל בהדרגה להתחזק, לכן אני רצה פנימה, אחרי חלק מהתלמידים שחוששים לבריאותם ולא אלו שרוקדים בגשם שרק תופס תאוצה.
אני עולה במדרגות המתפצלות ונכנסת למסדרון מגורי שכבת הבוגרים. חלק מן הדלתות פתוחות ואפשר לראות כמה תלמידים מציצים מן החלונות, מביטים בהתענגות על הגשם שממלא את המסדרון בריחו האדמתי-רטוב אשר אופייני רק לו.
אני נכנסת לחדרי, אמנדה לא נמצאת כאן, היא כנראה בשיעור דרמה שמתקיים אחרי הלימודים בשל החזרות הארוכות. גם אני מביטה דרך החלון, רואה כיצד באופק הגשם נראה חזק יותר וכהה יותר. בטח כיף להיות בתוך היער בגשם, לשאוף חזק את ריחו הרענן המבשר ראשית תקופה חדשה.
אני מחייכת, פותחת את החלון ונותנת לכמה טיפות לנשור על השידה המוצבת תחתיו, נותנת לריח למלא את החדר ומתיישבת על המיטה.
אני לוקחת מהשידה ספר שניק המליץ לי עליו ופותחת בעמוד שסימנתי לי בקיפול קטן בקצה הדף.

תקתוק נשמע מהדלת. תקתוק חלוש, עייף. אני פוקחת את עיניי ומנסה להבין כיצד הצלחתי להירדם כך, שהספר פתוח על חזי.
אני קמה, מגיפה את החלון כשאני מבינה שהגשם עדיין לא חדל, אך התחזק, והולכת לפתוח את הדלת.
בשנייה שאני פותחת את הדלת, מישהו נוחת על הרצפה בקול חבטה של בגד רטוב שנופל ארצה.
גם כשגבו מופנה אלי, כששערו רטוב וגופו רפוי באפיסת כוחות על הרצפה אני מזהה מי זה.
אני מזנקת על לוק כמו עורב השועט על חתיכת לחם יבש, כאילו חייו תלויים בכך, ומסובבת אותו על גבו. ריח מתכתי ואדמה רטובה וזיעה נודפים ממנו. פניו חיוורות ביחס לעורו השזוף ועיניו פקוחות למחצה, מרפרפות כמעט בלי ידיעתו.
אני קופצת ממקומי למראה בטנו השסועה, לשפתו המדממת ולזרועו שכנראה החתך שקיבל כתוצאה מן הקרב עם המכשפה נפתח שוב. חולצתו קרועה בסימני טפרים, כאילו נלחם עם דוב גריזלי או משהו בסגנון. כולו רטוב מגשם ובוץ.
"לוק…" אני לוחשת ומניחה את ידי תחת עורפו. הוא בולע את רוקו בקושי ועיניו הזהובות – כאילו כבויות – מרפרפות אלי. "מי עשה לך את זה?"
קצב לבו תחת ידי השנייה רדוד ואטי, כמו שיר קלאסי רגוע.
"אל…" הוא מתחיל לומר, אך לא מסיים את המשפט כשעיניו דועכות.