התעוררות – פרק 3

דניאל מדבר. מסביר לי את השיעורים בכימיה שלא הבנתי, אבל קולו כאילו רחוק ממני, לא נוגע אלי ואל המחשבות שלי שכלואות בתוך מוח במין זמזום מרעיש. האם הייתי צריכה לשאול את פול למה התכוון? או אולי הייתי צריכה לספר לו על השליטה הבלתי אנושית שלי באש?
השאלות ממשיכות לצוץ במוחי באקראיות מבלבלת וקולו של דניאל נשמע רחוק רחוק ממני עוד יותר.
דקירות בבטן מזכירות לי שלא אכלתי מהבוקר, וגם בבוקר ארוחתי הייתה דלה; לא יותר מחצי תפוח.
"ורוניקה!" צועק דניאל ומושך אותי מתוך מחשבותיי. אני מזעיפה פנים על כך ומביטה בו. "אם הייתי הכימיה הפולימרית הייתי נפגע."
"אתה לא דוגמא דניאל, אתה נפגע מכול דבר," אני מנופפת בביטול והוא מביט בי לשנייה, נפגע, וממשיך לקרוא בליבו על הכימיה הפולימרית. בדיוק כמו שאמרתי.
אני קמה ממיטתי שחורקת ומסיחה את דעתו של דניאל לשבריר שנייה, אך הוא מתאפס וממשיך לקרוא.
"אני רעבה," אני מוחה וסוגרת את הספר שמונח על רגליו המכופפות בישיבה מזרחית. מאז השרפה לא נתתי שום התייחסות ללימודים, לא שלפני ממש השקעתי בלימודים, אבל צניחה ניכרת בציונים שלי.
"אז לכי תאכלי, אני אמשיך לתת התייחסות לכימיה הפולימרית בזמן שאת תגרסי אוכל," הוא ממלמל ואני מביטה בו בפה פעור.
"רוצה משהו?" אני שואלת כשהדלת הפתוחה למחצה מוחזקת בין ידיי.
"כן," הוא משיב ואני מביטה בו בשאלה. "שקט."

אני נכנסת לקפטריה שפתוחה לילדי הפנימייה. עדיין נשארו שאריות בסירים של ארוחת הצהריים.
אחרי שלקחתי צלחת גדושה בספגטי עשיר רוטב אדום, אני מתיישבת ומביטה על שני הנערים שיושבים בצדי הקפטריה. צחוקם ממלא את הקפטריה ופתאום נותן לי תחושת בדידות. באמת התייחסתי רע אל דניאל, הוא רק דאג לי.
החלטתי שאני אלך להתנצל בפניו, ולא רק על עכשיו. כל השבוע החמצתי לו פנים כשהוא שאל לשלומי, אמנם זה היה מרגיז, אבל הוא החבר שלי ומתפקידו לדאוג לי.
אני גומרת את ספגטי. עדיין דקירות עמומות מורגשות בשפולי בטני השטוחה. טעם הבצל והרוטב אופפים את חלל פי בטעם לוואי.
אני יוצאת ביעף מן הקפטריה והולכת אל מגורי הבנים שנמצאים באגף המזרחי. אני נכנסת למסדרון הארוך בעל הטפט עם הצורות המסוקסות והמנורות שמאירות באור רך את אורך מסדרונו ומדגישות עד כמה צר הוא.
דלתו של דניאל פתוחה פתח צר.
"דניאל אני–" אני אומרת כשאני נכנסת לחדרו, אך קופאת במקומי. שיער הנערה נשפך לאחור בגלים כשדניאל מצמיד את שפתיו לצווארה החשוף כשהיא יושבת עליו, על דניאל, על דניאל שלי.
ליבי מתחיל לפעום בחוזקה. גוש מר מצופה באכזבה ובגידה יורד במורד גרוני בקושי כאשר אני בולעת את רוקי שמרגיש לי סמיך יותר.
"אתה," אני קוראת ושניהם מסתובבים במהירות אל עבר הדלת, לעברי. "אתה פשוט בוגד!"
אני פותחת בריצה ורק כשאני יוצאת החוצה בפראות אני רואה במוחי את הבזק חיוכה של הנערה, שלקחה את דניאל מאחורי גבי והוא כפרפר חופשי לקח ברצון.
אני מרגישה כיצד הכעס מתקלח בי, כיצד גופי רועד מזעם ותחושת הבגידה מציפה כל איבר בגופי. אני שומעת כמה פעמים את קריאותיו של דניאל שמהדהדים במסדרונות פנימיית ברוקס, אך אני לא עוצרת, גופי לא עוצר. כאילו הוא גוף ללא נשמה, בעל רצון, רצון משל עצמו.
חזי עולה ויורד כשאני נעצרת מול הדלת העבה והגסה של הפנימייה, ידיי הרועדות כושלות בפתיחתה ואני מקללת חרש.
למזלי הדלת נפתחת מהצד השני ואני מזנקת החוצה כשכמה נערים קופצים מבהלה.
רגלי כושלות אל תוך היער. שריקה חרישית מהדהדת בתוך היער כמו רוח חזקה שניתצת ומתפצחת על גזעי העצים. אני נופלת על ברכי בתוך קרחת היער. האדמה קשה ומחוספסת תחת ברכי וראשי מושפל. לפתע המון רגשות עזים גואים בי; שנאה והשפלה ונקמה.
אני מתחילה להתנשם מהר יותר, חשה כיצד הרוח מצליפה בי מכל עבר חזק יותר וחזק יותר עם כל נשיפה שלי.
שערי הבהיר מתחיל להצליף כשוט על עורפי. הרוח נעה סביבי בצורה סיבובית ואוספת לתוך המערבולת עלים יבשים שמתפוררים בקולות ניפוץ הדומים לשל עצמות שנשברות. אני מרגישה שהיא חשה את אותו זעם שלי, אני והיא, כגוף אחד.
ידי מתהדקת לאגרוף קמוץ ואותו אני מטיחה בזעם על האדמה היבשה ששולחת לזרועי אלפי צמרמורות. קול הדומה לגריסה נשמע. אני מרימה את מבטי כשהאדמה תחתי זעה במעט.
אני נעמדת על רגלי בזינוק כושל ומביטה בידיים רועדות על השבר העמוק שאגרופי גרם לו. שבר עקום ועמוק בתוך אדמה יבשה וקשה.
תירגעי ורוניקה, אני חושבת לעצמי, מרגיעה את נשימתי המואצת. העצים מתחילים להקריח מחוזק הרוח שתולשת בחוסר רחמים את כל עליהם הירוקים שנראים כעת לא יותר ממערבולת קיא ירוקה.
"עצרי עצרי עצרי!" אני צורחת על הרוח. "תפסיקי!"
אך היא לא חדלה מההרס אותו היא זורעת בעזרת כוחה.
"תפסיקי, בבקשה," אני לוחשת וקולי נבלע ברחשים הרמים. אני חייבת להרגיע את נשימתי.
אני לוקחת נשיפה גדולה ומתעלמת מגרגירי החול שחודרים לקנה נשימתי וגורמים לי להשתנק.
אני עוצמת את עיניי, שערי עדיין נע אנה ואנה.
שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה. המנטרה מתנגנת בראשי כתקליטור מקולקל.
כשאני מרגישה כיצד שערי נח בנחת על כתפי אני פוקחת את עיניי. הרוח אמנם הפסיקה, אך זרעה הרס עצום בשטח של חמישה-עשר רדיוס מכאן. שערי סתור לכל עבר.
אני עוצמת את עיניי ומתחילה ללכת לעבר הפנימייה.
אני נעמדת במפתן דלת הפנימייה. אצבעותיי מעסות את רקותיי ואני מנסה להבין מה קרה כעת.
לפתע דלת הפנימייה נפתחת והמנהלת עומדת שם, מביטה בי.
"ורוניקה הל," היא פותחת בקולה הרשמי, "גשי בבקשה למשרדי."

אמנם אני שמחה להיות רחוקה מדניאל, אך משום מה אני מרגישה גם פה – בתוך משרד המנהלת – לא בטוח.
אני שוקעת בתוך הכיסא כשהמנהלת מתיישבת מולי באצבעות שלובות. האם היא יודעת על השרפה? או על ההרס ביער?
פניה אטומות. שערה השחור אסוף בפקעת מתוחה, וזה גורם לי לתהות אם אי פעם ראיתי אותה בשיער פזור. עיניה הכחולות והנוקשות נעוצות בי במבט יוקד הגורם לידיי להזיע, אני מוחה אותך במכנס הג'ינס שלי. צמרמורות עולות ויורדות בגווי.
"ורוניקה הל," לוחשת המנהלת ומהדקת את שפתיה הדקות, כאילו אין לה דבר להוסיף.
תמיד חשתי מוגנת אצל המנהלת, קלודין, היא הייתה בשבילי כאימא מסורה, אך עכשיו אני מרגישה יותר לחוצה מתמיד.
"קלודין," אני ממלמלת, אך כשהיא מחריפה את פניה אני מצטערת על כך. "כלומר, המנהלת."
"זה בסדר, ורוניקה," היא אומרת וקמה ממקומה, מתעסקת בכמה דברים המונחים על שולחנה העמוס. מבטי אוטומטית מחפש אחר חלון בתוך החדר החנוק, ואני מוצאת אותו. מולי. קטן וצר עם זכוכית סדוקה שנראית כמו קורי עכביש שמקרינה את שלל הצבעים בעזרת סדקיה. "מאז השרפה אני רואה שלא חזרת לעצמך."
"הכול בסדר אצלי, קלודי–"
היא מרימה את ידה שמקפיאה אותי. "אני לא ממרה את פי הממונים עלי, הלא כך ורוניקה?"
אני מהנהנת, לא בטוחה על מה עניתי.
"מטעם הבטיחות והחיוב שלי להגן ולשמור על כל תלמידי פנימיית ברוקס, אני חייבת לעשות כמה בדיקות שגרתיות אחרי טראומה שכזאת," היא אומרת וממשיכה, "והרי אני מכירה אותך כמו כף ידי ואני יודעת כמה את שונאת שקובעים לך מה לעשות."
אני מהנהנת בשנית.
"זה לא ייקח הרבה זמן, ורוניקה, וזה לא יכאב," קלודין אומרת, ולפני שאני מספיקה לענות לה הדלת נפתחת מאחורי. אני מסתובבת בהיסוס, לא בטוחה שאני רוצה לראות במה כרוכות הבדיקות השגרתיות האלה.
האחות נכנסת. פניה קמוצות ועיניה הצרות נסתרות כמעט תחת לחייה העגלגלות. היא מניחה מולי, על השולחן, קופסה לבנה ואטומה.
קלודין המנהלת נשענת על השידה לצדי ולוגמת בקול חרישי את הקפה המהביל שלה. מבטי לא יורד מקלודין, וכשקול גרירה נשמע מעברה של אחות אני מישירה אליה את מבטי, אך באיחור.
היא כבר מספיקה להזריק לי חומר שקוף הכלוא בתוך מזרק קטן, אל תוך צווארי שנראה לי חשוף מידי עכשיו.
צרחה חזקה נפלטת מפי, צרחת כאב. כאב חד כתער מפלח את צווארי ואז ניתץ בכוח על שאר איברי. אני מרגישה חולשה בידיים וראשי כבד מידי על כתפי.
אני קמה מהר, נסוגה מהאחות והמזריקה הפתאומית, אך גם זה באיחור. חיוך ניצחון מתנוסס על פניה של האחות והמזרק, ריק.
אני צועדת לעבר המנהלת שמתרחקת ממני. רגלי נעשות כבדות וכך גם עפעפי על עיניי הירוקות.
"ק-קלודין," אני לוחשת ומנסה להתייצב על השידה, אך נופלת על הרצפה הקשה כשהדפים – בהם נאחזתי – עפים לכל עבר ונוחתים בדממה לצדי.
"טוב," אומרת המנהלת ואני שומעת את קולה במעומעם, פעמיים. "אולי זה כן יכאב מעט."
אני מאגרפת את ידי בכעס, אך זה שואב את מעט כוחותיי ואני מתייאשת, עיניי נסגרות ואני נוחתת לחוסר הכרה מעורפל.