התעוררות – פרק 25

תמיד הייתי הילדה הזאת שבאה לספריה על מנת לקבל שקט מהסביבה, לקחת הפסקה מאלפי הבחירות שאנו נאלצים לבצע בכל יום כמו לבחור בסופרמרקט סוג דגנים אהוב. כאשר מישהו שבר את שקט הספרייה בקול צחוקו או דיבורו, התעצבנתי וביקשתי ממנו – לא כל כך בנימוס – לצאת החוצה. עשיתי את העבודה הקשה לספרניות שהודו לי רק במבטן.
וכעת, אני יושבת בלב הספרייה, על יד שולחן עגול עשוי עץ בצבע אלסר ומחזיקה חזק בבטני כשאני זאת צוחקת צחוק רם, צחוק שגורם לכמה מבטים מרוגזים להינעץ בי ובניק. מאז שהגעתי לכאן אף פעם לא עצרתי כדי לחשוב אם באמת השתנתי, הנערה החוצפנית והחסרת סבלנות כמעט ונעלמה כליל, אף שאני יודעת שהיא תמיד רובצת בתחתית בטני, מחכה לרגע הנכון כדי להתפרץ. אני תוהה אם אי פעם תהיה לה ההזדמנות לפרוץ החוצה.
כשאני מביטה בניק, אני בעצם מבינה שלא משנה היכן אני, אני תמיד עושה פעולות שגרתיות, כמו לקום בבוקר ברוגז לעוד יום לימודים ארוך ספוג שיעורי מתמטיקה וחינוך גופני או צחצוח שיניים לפני השינה. אני לא לגמרי לא-נורמלית.
"אני אלך לקחת אותם," אומר ניק בצחקוק וקם לער הספרנית כשהספרים שהמלצתי לו עליהם בין אצבעותיו. אני מביטה בו מתרחק. מכנסי הג'ינס שלו תוחמים את קווי המתאר של גופו, מבליטים עד כמה רגליו דקיקות, דומה שיכלו להישבר בשנייה.
הוא שולח לעברי מבט מחוייך כשהספרנית לוקחת מבין אצבעותיו את הספרים ומסמן לי לבוא. אני קמה על רגלי והולכת לעברו, נעמדת לידו ומציצה על הספרנית כשקול תקתוקי מקלדת מהירים בוקעים מהמקום בו היא יושבת.
"רוצה שנלך לאכול?" הוא שואל בביטחון, בלי מבוכה, כאילו אנחנו מכירים שנים.
אף שאכלתי כבר אני מהנהנת. מבטי ננעץ בקבוצת הנערים שנכנסו זה עתה, נערים גבוהים וחזקים, נדמה שהם הולכים לחדר כושר ביחד, מתאמים את מסת השרירים שלהם ושואפים ליותר אם חברם השיג אותם.
הם סורקים את שטח הספרייה במבטיהם. כעת, כשנער אחד זז הצידה, אני רואה שם נערה. זאת אותה הנערה שישבה על יד לוק בקפטריה, זאת עם השיער ברונזה שאיימה על סם כאשר התעצבן על לוק. אני קופאת על מקומי כשהיא מסתכלת עלי בזעף, כאילו תפסה אותי על מעשה חמור. מבטה של הנערה קר. אני חושבת שאם מביטים בה מספיק זמן, אפשר לראות את אד הקור הבוקע מעיניה הכחולות, כמו גוש קרח קפוא. אף שאני יודעת שלא עשיתי לה או להם משהו, אך תחת מבטה של הנערה אני כבר לא בטוחה.
"ורוניקה," אומר ניק. אני צריכה לאזור את כל חלקיק של ריכוז כדי להתנתק ממבטה של הנערה ולהביט בו. "קרה משהו?"
אני לא משיבה. מבטי שוב נח על קבוצת הנערים. הפעם, הנערה זוקרת את ראשה לעברנו, כדי לסמן את מיקומנו וכל הנערים סביבה גם מביטים בנו. ניק, שעוקב אחר מבטי, מסתכל גם הוא עליהם ונאנח כאילו כדי לדווח על צרות שקרבות.
אחד הנערים מתקרב אלינו. אי אפשר לפספס את הקעקוע המוזר החקוק על זרועו; צבעוני, אך שחור.
"ניק," הוא אומר, שומר מאיתנו מרחק. עכשיו אני מבינה שהנערה וכל הנערים סביבה בעצם לא רצו אותי, אלא את ניק. אך אף שרצונה של הנערה לא היה בי, היא הביטה עלי בשנאה ולא על מי שבאמת היא רוצה.
"מצטער, ורוניקה," ממלמל ניק במבט עגמומי ואז הולך לצדו של הנער עם הקעקוע. לפני שהם יוצאים החוצה, בעוד זרועו של ניק תפוסה ברפיון על יד אותו הנער שקרא לו, ניק מעיף לעברי מבט. לוקח לי בדיוק שנייה לפרש מה עיניו משדרות לי. ראיתי כבר זאת בעיניו של אחר, אך אני לא זוכר מי בדיוק.
עצב.

אני נכנסת לחדר, מביטה בהשתוממות בגוש הנושם המונח על מיטתה של אמנדה, גוש שהוא בעצם אמנדה המכורבלת עד מעל ראשה. אני מתיישבת על קצה מיטתה. לקול חריקת המזרון שנשמע כאשר אני מתיישבת עליו, היא פותחת פתח קטן בין המזרון לשמיכה כדי להביט בי, חור שמספיק רק לעין אחת בלבד.
"אני חולה," היא משיבה במהירות וסוגרת את העינית שהיא עשתה.
"מאמינה לך," אני אומרת ומרימה ידיים בכניעה. "איך הלך עם דרק אתמול?"
"אוי, ורוניקה," היא מיבבת ויוצאת מהשמיכה על מנת לחבק אותי. אני משיבה לה חיבוק, משתדלת לא להרחיק אותה ממני כשגופה החם מהמיטה נחלץ לגופי. הבייבידול הוורוד שעל גופה מתבדר ברוח הצוננת שנכנסת דרך החלון ומדגדג את זרועי כמו עכביש מטפס.
אני מלטפת את שערה הקצר, מסמנת לה שהיא יכולה לפרוק זאת.
היא מושכת באפה. "הוא הרס לי את הנשף, הוא התעסק עם בנות אחרות."
"זה דרק," אני משיבה והיא מתרחקת כדי להביט בי בהרמת גבה. "הוא…" אני מחפשת בראשי את המילה המדויקת ביותר שמתארת בצורה הכי נכונה מישהו יהיר וגאוותן; סרקסטי ונרקיסיסטי ולבסוף, אחרי מחשבה שלא ארכה מי יודע הרבה זמן, עולה לראשי השם 'לוק'.
אני מנערת את ראשי, כאילו כדי להעיף דרך אוזני את שמו.
"מניאק," משלימה אותי אמנדה. אני מהנהנת, מסכימה לגמרי שהמילה מכלילה את כל הביטויים. "לפחות אוכל לשכוח אותו היום."
אני מביטה בפניה, על החיוך שנמרח על פניה. היא קמה בקפיצה מן המיטה. כתפיית הבייבידול שלה העשויה משי ורוד נשמטה מכתפה.
"יש היום מדורה, כל השכבה שלנו הולכת לשם," היא מודיעה. הדבר היחיד שעולה לי לראש זה צרות צרורות. אצטרך לסבול את כעסו של סם ופרצופו ההורס והקשוח של לוק למשך ערב שלם, שזה יותר זמן משהייתי איתם אי פעם. "ואז ישנים ביער עד הבוקר."
תיקון. למשך לילה שלם. סיוט.
לקראת סוף ערב, כל שכבת הבוגרים התחילו לחוש במתח וההתרגשות לקראת המדורה היום בערב.
במסדרון מתרוצצות להן מכשפות ובנות-פיות אשר מאופרות בצורה זנותית שכנראה התאימו לבגדיהן, התעלמתי מכך שאמנדה נכללת בקבוצה הזאת של הבנות.
אני ואמנדה יוצאות עם רוי החוצה, ביחד עם כל שכבת הבוגרים שלא מפסיקים לצעוק משמחה, כאילו מודעים לרמת הכיף שמחכה להם. כאשר אנחנו עוברים על ידי המסדרון של השכבות הנמוכות יותר, כמה ראשים מציצים מבין הדלתות, חלקם אפילו מסמנים לנו לשתוק.
"מורין יודעת מזה?" אני שואלת בכיווץ גבות, מביטה בבנות-פיות שעל ידנו אשר מנופפות בכנפיהן כאשר לוק עובר לידן; שם לב, אך לא מחזיר להן תשומת לב אותה הן רוצות. על פי ידיו התחובות בתוך כיסיו, גבו הזקוף וחיוכו הקטן והמשועשע אפשר לראות שהוא סופג את המבטים בהנאה גלויה, שמח לראות שכולן מודעות ליופיו ומעריצות אותו.
נרקיסיסטי משהו, אני חושבת ביובש.
"ברור," משיב רוי, כבר לא נראה עייף, אף שעדיין יש סימנים קלושים של צלליות תחת עיניו. "אבל זה רק לשכבה הבוגרת."
אני מכווצת את גבותיי שוב. זה אומר שניק לא יהיה שם, לא אוכל לשאול אותו מה רצו ממנו ולמה הוא נראה רדוף כל כך כשלקחו אותו. אנחנו יוצאים דרך דלתות הפנימייה שפתאום חרקתם התמידית נשמעת חזקה יותר, דומה שמהדהדת בין גרגירי החושך שבחוץ. משב רוח קריר חג סביבנו במעגל וגל של צמרמורת – כאילו תיאם זמן מדויק – עובר בין כולנו בו-זמנית. הירח מתגלה במלוא הדרת יופיו, עדיין לא שלם, אך לבן כמו שיניים בוהקות לאחר טיפול אצל רופא השיניים. אני נזכרת שפעם חשבתי שהירח כאילו נכבה בבוקר, אך פול הסביר לי שהוא תמיד מאיר, אך רואים זאת רק על רקע שחור, כמו מסך הכוכבים העצום הזה. הכוכבים מזכירים לי לילות בהם פול הוציא אותי משטח הפנימייה ונסע על גשר ברוקלין שמנורותיו האירו בלילה ומרחוק נראו כמו כוכבים התלויים באוויר.
אנחנו חוצים את הדשא שכבר אין זכר לצבעו הירוק בעלטה, צועדים לעבר היער החשוך. נער אחד, שרירי וגבוה מוביל את כולם, מחזיק בידו עששית סביבה משוטטים להם כמה חרקים קטנים, מפלס לנו דרך בטוחה בחושך אל המקום בו אנחנו אמורים להקים מדורה.
בתוך אפלת היער זרועותיי נשרטות מכל עבר מהענפים שלפתע נראים דוקרניים יותר, סוגרים עלי. אני לא יודעת עד כמה צפוף סביבי, משום שאני רואה רק כמה צלליות שחורות ודלוחות הזזות על רקע שחור קלוש, אך עדיין שומעת את קולות התלמידים. את אמנדה לידי איבדתי כבר בתחילת הדרך.
"רוי," אני לוחשת, מבועתת, מפחדת שלחישתי תהדהד בין עצי היער וכולם ישמעו אותה. כשמשהו קר מתחכך בזרועי אני נרתעת אחורה, מתנגשת בעוד משהו שנוהם בתוך אוזני ודוחף אותי קלות חזרה למסלולי.
משהו קר נסגר על זרועי. אני חובטת בו, מעיפה ממני את הענף. אך כשעוד משהו קר סוגר על זרועי השנייה אשר חובטת ללא הרף והבל פה הנע בין חום לקור מלטף את פני, אני מבינה שזה רוי. אני משתדלת לא לצרוח כשאני מבינה שזה הוא. אצבעותיו כל כך קשות, כמו עצמות חשופות עור, שזה מעלה לי זיכרונות של ידו הקשה של הזומבי.
צחוקו רוטט בתוך האפלה. "זה רק אני, ורוניקה."
אני לא משיבה לו, רק מהדקת את שפתי ומשלבת את אצבעותיי בשלו, מסמנת לו שלא ייתן לי ללכת לאיבוד. מחשבה טיפשית עולה במוחי, מחשבה שאולי גם לו מציק ידי הרכה והחמה בדיוק כמו שאותי מרתיע ידו הקרה והנוקשה. אני ורוי ממשיכים לצעוד, שלובי אצבעות. שותקים. לא מעבירים אחד לשני מידע על תחושתו בקשר לאצבעות האחר, פשוט מקשיבים לקול התלמידים הנרגשים ולא לרפלקס אשר דוחק לקחת את היד ולמחות אותה במכנס, בלי שום קשר לזיעה שלא יכולה להופיע בקור שכזה.
בידי הפנויה אני מהדקת את הסריג הכחול שמגיע עד לירכי. עכשיו אני מודה על כך שלקחתי איתי את המגפיים המחממות עם ריפוד הצמר בפנים שקניתי מהשוק.
אנחנו ממשיכים לצעוד. בכל פעם נשמע ממקום אחר אקראי ביער קול פיצוח ענפים. שערותי מתבדרות ברוח, מוסטות אחורה וחושפות את עורפי שסומר. אני מהדקת את אחיזתי בידו של רוי, כאילו דבר זה יגרום לי להתחמם.
קול הצרצרים בחוץ, לא גובר על קולותיהם של התלמידים ואני תוהה אם הראייה של הזאבים והנמרים טובה יותר.
"רוי?" אני לוחשת אל קיר החושך שמולי, יודעת שהוא שם, נושם על זרועי ומטלטל את ידי כאשר נע.
"ממ…?" רוי נשמע כאילו משכתי אותו מהרהורים משל עצמו.
"הזאבים והנמרים, רואים יותר טוב בחושך?" אני מרימה את ידי למול עיני, מעוותת את פני כשאני קולטת שאני לא מבחינה בה, אך מרגישה אותה שם תלויה באוויר.
"אהא," הוא משיב קצרות ואני שותקת, מבינה שהוא לא הכי נלהב לדבר עכשיו וזה גורם לי לרצות לדעת יותר על מה שעובר לו בראש.
במבט ראשון אני רואה את הכוכבים שנפרשים מעלי, קורצים לי, ובמבט שני אני רואה אותה. מדורה גדולה ואדומה; אימתנית ורוחשת; משמיעה קול פיצוח קטלני ונשארת להתלקח דוממת. מדורה שמאירה באלומת אור חמה קרחת יער גדולה, כאילו מישהו בא עם דחפור ועשה עיגול מדויק ומשורטט בתוך היער הזה והיא התמקמה לה שם.
סביב המדורה מונחים בצורת מתומן גזעי עץ שנשחקו עם הזמן והתמלאו טחב בגלל הגשמים. עכשיו – כשאור העששית נראה כלום לעומת אור המדורה – אני רואה את פניהם של כולם, נרגשים ומתוחים כמו קפיץ שעומד להשתחרר. לוק מתיישב לו בתחתית עץ גדול אחד שנמצא בשולי עיגול קרחת היער, ידיו שלובות מאחורי עורפו והוא נראה שלו ורגוע מתמיד. כמה נערות מעוררות רחמים שולחות לעברו מבטים חטופים ומתלחשות ומצחקקות בטיפשיות. סם, שלא שמתי לב שהגיע איתנו בכלל, מתיישב על יד המדורה על אחד הגזעים ומתחיל לזרוק ענפים דקיקים חסרי אונים אל תוך הלהבה בעוד אוליביה, שקלילותה והחן שבתנועותיה מעוררות קנאה, נחה על ידו ותולה את ידה בעדינות על כתפו. הוא זע באי-נעימות, כאילו יודע שאני מביטה בו, דוחקת בו במבטי, אך הוא מחליט להתעלם וממשיך לדבר עם אוליביה בשפתיים קמוצות.
עכשיו אני מבחינה גם באמנדה ומבינה למה איבדתי אותה בהמשך הדרך, כי היא התבייתה על אחד הנערים.
יד מונחת על כתפי. יד לא קרה או קשה. אני מסתובבת אחורה ועיניי מצטלבות בעיניו הירוקות.
אני בולעת את רוקי.