הסמיילריות ^_^
שבוע טוב כולםם~!!! ♥
אוהבווות ♥♥

התעוררות – פרק 21

הסמיילריות ^_^ 06/07/2013 1702 צפיות 4 תגובות
שבוע טוב כולםם~!!! ♥
אוהבווות ♥♥

אמנדה ואני הצלחנו למצוא כמה בגדים. בכל הזמן בו שַהִינּוּ בשוק הייתי צריכה לאזור את כל כוחותיי כדי לא לחזור אל המכשפה המרשעת ההיא ולשאול אותה על הדרך החוצה.
בעצם… למה לא?
לפני שאספיק להתחרט או להשתפן אני מודיעה, "אני עושה סיבוב קטן."
היא מהנהנת תוך כדי שהיא שולפת שמלה פרחונית ומצמידה לגופה הדקיק, בודקת אם הוא מתאים לגופה.
אני נושכת את שפתי. לא ממש אכפת לה. זה טוב.
אני מתחילה ללכת בין האנשים. כאשר אני נתקלת באנשים קרים למגע אני משתדלת לא להירתע או לקפוץ אחורנית בצווחה. לבסוף אני לא מצליחה להגיע אל המכשפה, ההפך, בטעות יצאתי מן השוק.
אני מסתכלת סביבי, בוחנת את הסביבה; שטח דשא מישורי, קצת יבש ושומם מאדם.
משהו דוחק בי. דוחק בי לחזור אל השוק ולהיצמד לאמנדה עד שנגיע לפנימיית מיסט שנראית לי בינתיים מקום בטוח, אך קול קטן בראשי מצווה עלי להמשיך ללכת.
אני ממשיכה ללכת, לא יכולה שלא לשים לב שהמקום לא שומם רק מאדם, אלא גם מציפורים וגם חיות שראיתי מסתובבות פה כמו סנאים ותרנגולות.
אחרי הליכה קצרה אני מגיעה לקצה של יער. לעזאזל. באמת חשבתי שיש כאן משהו?
אני מסתובבת אחורה, בכוונה לחזור אל השוק, אך לבי כאילו מזנק לרגע מחזי ואני צורחת, מעיפה את כל הציפורים אשר נחו על עצי היער.
"מצטערת," לוחשת אישה זקנה שמרימה בקושי את שקיות הקניות שלה.
"זה בסדר," אני משקרת. לא, זה לא בסדר, כמעט חטפתי התקף לב.
היא נאנקת כאשר היא מרימה את השקיות.
"אני אעזור לך," אני מציעה את עצמי וממהרת לעזור לה עם השקיות שכלל לא כבדות, האמת שאין בהן כלום. מוזר.
שערות שיבה מעטרות את ראשה וקשורות בקוקו רופף על גבה, עיניה אפורות כאילו מתות.
"תודה."
אני מתחילה ללכת לידה, מנסה לעשות כאילו השקיות כבדות לי כשהיא כל פעם מעיפה בהן מבט מודאג.
"דרך אגב, אני ורוניקה," אני אומרת, נושפת על קווצת שיער הססנית שנפלה על פני ונכנסה לעיני.
"אן," היא משיבה. העלים היבשים מתפצחים תחת נעלינו. קרני שמש רכות חודרות דרך הרווחים שבין העלים ומלטפות בקושי את עורי. אנחנו ממשיכות לצעוד בין העצים. "הבית שלי לא רחוק מכאן."
אני מהנהנת. האמת שלא אכפת לי. השקיות לא כבדות.
"תראי לי את פנייך," מבקשת אן. אני מרימה את מבטי אליה. פניה קמוצות ומקומטות כמו פרי שהבשיל יתר על המידה. עיניה חודרות לתוך עיניי בצורה חלקה וישירה, אי אפשר להתחמק מזה, כמו גורל מתוק נוטף ארס, אני מרגישה כאילו היא מקפיאה את לובן עיני. אני ממשיכה ללכת, אך אני לא שולטת על גופי, הוא נע לבד כאילו אדון לעצמו. מה היא עשתה לי?
למרות שזה מכאיב לי – זה מעורר סחרחורת וכאב עמום מאחורי עיניי, כמו הלמות לב – אני לא מסוגלת להתנתק ממבטה. כאילו דבר מתוק וחמים שזור בדבר קר ועוקצני.
כשהיא מחייכת הכאב נעלם באחת והסחרחורת כאילו מעולם לא הייתה. "את כל כך יפה."
ברחי, ורוניקה.
"תודה," אני לוחשת, נלחמת בקול הקטן בראשי אשר דחוק שאשאל מה לעזאזל היא עשתה לי.
כבר בין העצים אפשר לראות את ביתה. בית קטן ורעוע עם גג שנראה כאילו הולך ליפול בסופה הראשונה שתפצח את החורף.
כשאני מגיעה לדלת ביתה האדומה, אני מנסה לפתוח אותה, אך היא תקועה לא זזה.
"זה העלים, יקירתי," מסבירה אן.
"אן, את באמת גרה כאן?" אני שואלת בביטחון. היא לא יכולה לגור כאן. היא תקפא מקור בחורף.
היא מכווצת את גבותיה ואז מצחקקת. "שמי הוא אליזבת', מתוקה."
אן. אליזבת'. מה זה משנה?
אני מושכת את הדלת חזק יותר. הדלת גורסת את העלים היבשים שהתנקזו ישר בפתח דלתה ומזיזה אותם הצידה, נותנת לנו פתח מספיק גדול כדי שנוכל להיכנס.
"כנסי, יקרתי," היא אומרת ונכנסת לתוך הבית. אני נכנסת אחריה. האם זה צעד נכון?
תוכנו של הבית לא מפתיע ממש אם מסתכלים קודם על המראה החיצוני שלו; מטבח קטן, אפוף עשן עם תנור שכולו שרוף, סלון המכיל רק ספה המעלה ריח מעופש וטחוב ומיטה מתקפלת מונחת בירכתי החדר.
אן – או אליזבת' – נעמדת מול הספה ומניחה את ידה הקמוצות לאגרופים על מותניה. "נו באמת, אדמונד, לא אכלת כלום?"
אני מתקדמת מעט, מביטה כיצד היא מדברת בזעף אל דמות בלתי נראית.
"א-אני… הולכת עכשיו," אני ממלמלת, ממשיכה להביט אל החלל הריק אותו אליזבת' כינתה 'אדמונד'.
היא צוחקת ומנופפת בידה בהיסח דעת. "תתעלמי מאדמונד, הוא כועס כי עזבתי אותו."
ואני בהחלט אצליח להתעלם ממנו.
"לא, חברה ש–"
"בואי, תשבי איתי לאכול, בעלי מאוד רוצה בכך."
"בעלך?" אני נושכת את שפתי.
"אדמונד."
אני מנידה בראשי, עושה צעדים קטנים, אך החלטיים, לכיוון הדלת. כשהיא מרימה את ידה אלי אני יוצאת החוצה בריצה.
"ורוניקה!" היא צועקת. אני מביטה אחורה, עוצרת. היא לא זזה ממקומה. "את עוד תחזרי לכאן."
אני פותחת במרוצה. בורחת מהאישה שללא ספק לא שפויה בראשה. עיניה חוזרות ומופיעות במוחי כמו הד בלתי ניתן לשליטה. אני מנסה להתרכז בקול ציוצי הציפורים, בקול פיצוח העלים וברוח שניתצת סביבי, רק לא לראות את עיניה. הרוח מצליפה על אוזני, פורעת את שערי כשאני רצה במהירות, לא פוחדת ליפול.
אני מביטה אחורנית, תוך כדי ריצה, לבדוק אם היא לא רודפת אחרי, אך מתנגשת בגזע עץ ארור ונופלת כשאנקת כאב לא רצויה נפלטת מפי.
"לוק?" אני שואלת מתנשמת, בולעת את רוקי כשבסוף מתברר לי שהתנגשתי בו. "מה אתה עושה כאן?"
הוא מביט בי מלמעלה. לא טורח לעזור לי לקום.
"סתם עומד כאן ומחכה שמישהו יתנגש בי," משיב בעוקצנות, ללא שום רמיזה של שעשוע בקולו, קול נטול עליצות. אני רוצה להתפרץ עליו, אך אני לא מצליחה. חזי מתכווץ ואני נחנקת. העצים סוגרים עלי, עולים מעלה ומוסיפים לעלות עוד כשאני מתחילה להתנשם בכבדות. לוק מכווץ את גבותיו כשהוא רואה שאני מתחילה להשתעל. רק לא עכשיו. רק לא עוד התקף.
אני מחזיקה חזק בגרוני, כאילו זה יכול לספק חמצן לריאותיי. חזי עולה ויורד בקצב מסחרר ומתחיל לכאוב מהמאמץ. אני מוחה את ידי המיוזעות במכנס הג'ינס שלי ומגלה כי הן רועדות.
"לעזאזל," אני שומעת את לוק מקלל. הוא מתכופף אלי. "תביטי בי."
אך אני לא מביטה בו. אני מביטה למעלה, אל העצים שעומדים לסגור עלי ולחסום כל חלקיק של אור ושמיים.
"תביטי בי!" הוא צועק, מחזיק חזק בסנטרי ומכריח אותי להביט אל תוך עיניו הזהובות כמו אש מתקלחת. הוא כל כך קרוב אלי עד שנשימותיי מלטפות את פניו.
כאב עמום עומד בגרוני, חונק אותי, יורד לחזי וגורם לי להתפתל בניסיון נואש לנשום.
"תנשמי, מתעוררת, תנשמי," הוא לוחש, מנסה לא לכעוס. "את לא נחנקת, זה רק בראש שלך."
אני מנידה בראשי בתנועה כמעט לא מורגשת.
"קחי אוויר איתי," הוא ממלמל ביובש, כאילו זה לקח את כל הכבוד שלו והנמיך אותו, גרם לו לטאטא את הרצפה. הוא לוקח שאיפה גדולה, כמות חמצן מכובדת, ובעיניו מאיץ בי לעשות זאת איתו.
אני עושה כמוהו כמה פעמים, עד שלבסוף החנק הדמיוני שהיה לי נעלם כליל, וכך גם הכאב בחזי.
הוא מחניק חיוך ניצחון, חיוך מתנשא ולהפתעתי עוזר לי לקום.
"את חתיכת צרה, מתעוררת," הוא אומר באנחה. אני לא מבינה למה הוא מתכוון, אך כשאני מביטה סביבי, ורואה את ההרס שהרוח גרמה לו – בדיוק כמו בפנימיית ברוקס – אני מבינה אני אחראית לכך.


תגובות (4)

שבוע טובב:)) היא גרמה לזה?! ואווו איזה קטלניתת!! חחח תמשיכו!

06/07/2013 14:50

וואו התחלתי לקרוא רק עכשיו !!
ה ת א ה ב ת י בסיפור המושלם הזה יוווואוו ….
חייבות להמשיך .. אימלה אני במתח !!!

06/07/2013 16:04

שבוע טוב;) תמשיכוווו;*)

07/07/2013 01:17

המשך נוו כבר שוע אני מחכה :\

13/07/2013 11:08
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך