התעוררות – פרק 2

אני צועדת בכוח לעבר השולחן בו אני ודניאל יושבים ביחד.
עכשיו יושבים לידו עוד כמה נערים. אני מתיישבת בראש מושפל, נבוכה ממבטיהם הפלשני של הנערים, או מדניאל עצמו.
"את בסדר?" שואל דניאל. אני לא מביטה בו, אך אני מרגישה כיצד עיניהם של כל היושבים נעוצים בי, חופרים תחת עורי וגורמים לי לנוע בעצבנות על כיסאי החורק.
"למה שלא אהיה בסדר?" אני שואלת ומרימה את מבטי. כולם משתוממים. אני מרגישה כיצד העצבנות מעקצצת את קרקפתי. במשך שבוע שלם דניאל לא הפסיק לשאול אם אני בסדר, כאילו עברתי תאונה.
עבר כבר שבוע מאז השרפה. אני לא מבינה למה דניאל כל כך לוחץ על זה שאני אומר לו שאני לא בסדר.
דניאל מביט בי במבט אטום, כמו שאר היושבים סביב השולחן המלא למחצה. אני מהנהנת פעם אחת, זורקת את קופסת הסלט המלאה לפח ויוצאת בפראות מהקפטריה תוך כדי שאני מעיפה הלאה את הדלתות השמנוניות של הקפטריה. אני מקללת את עצמי על תשומת הלב הרבה שמשכתי, בעיקר אחרי השרפה, שאני מעדיפה שכמה שפחות תלמידים ישימו לב אלי, אל הנערה חסרת ההורים המסכנה.
המשך יום הלימודים היה סיוט. השתדלתי לשבת בצדי הכיתה, להתעלם ממבטו הנוקב של דניאל ומלחשושיהם של התלמידים. הצטערתי על כך שלא הברזתי היום, כיוון שכל המורים הביטו בי ברחמים ואמרו שבסדר אם לא הכנתי שיעורים.
אני נשכבת באנחה על הדשא החמים שמלהיט את זרועותיי החשופות, נותנת לעורי לגמוע בכמויות נדיבות מן השמש.
המון מחשבות על השבוע האחרון מציצות בחטף במוחי ואני נותנת להן לבלבל את ראשי עד כדי כאב ראש מעומעם. לא סיפרתי לאף אחד על השליטה שלי באש, ביכולת שלי להיות השליטה שלה, חברה שלה.
גם במקלחות ניסיתי לשלוט בלהבה הקטנה והחמה שבקעה באלומת אור רכה מן המצית של אחד הנערים המעשנים מהשכבות הגדולות יותר שנתן לי אותה אחרי שכנועים רבים.
השמש מעקצצת את עיניי הדומעות בחומה היוקד ואני מצטערת שלא הבאתי איתי משקפי שמש. צחוק של כמה נערות מתגלגל אלי מהגבעות הקרובות, הגבעות שמאחורי פנימיית ברוקס, הפנימייה בה גדלתי. הפנימייה בה המנהלת הייתה לי כאם והמורה לספרות, פול, כאב.
אני קמה ממקומי, נתלשת מן חום הדשא הרענן והירוק עז.
אני מנערת את שאריות הדשא מבגדי וצועדת לעבר פנימיית ברוקס שנראית עתיקה בתוך אזור מנהטן הפרברי שנראה ססגוני וחי.
אני נכנסת לתוך כיתת הספרות. בדיוק פול דוויס מכניס את המוני הדפים בפיזור נפש לתוך תיק העור השחור משופשף שלו.
"היי מר דוויס," אני אומרת לפול אף שאני יודעת כמה הוא שונא שאני לא קוראת לו בשמו הפרטי. אני מתיישבת מול שולחנו כשהוא מעיף בי מבט נוזף בחטף על כך שקראתי לו כמו שמיליוני התלמידים שלו קוראים לו.
"ורוניקה, אמרתי לך רק בשיעורים לקרוא לי מר דוויס," הוא אומר ונשען על שולחנו מולי. רק עכשיו, כשהוא מולי, חדל מלנוע, אני רואה את העייפות בעיניו הכחולות עמוקות. פול הוא המורה האהוב עלי והצעיר ביותר כאן. הוא בערך בשנות הארבעים לחייו.
אני נזכרת איך כשהייתי רק בת חמש, פול לקח אותי ליער שמשתרע מאחורי בית הספר ברוקס והקריא לי מחזות עתיקים. פול תמיד התייחס אלי בחום ואהבה. לא פעם אני תוהה אם הוא רק מרחם עלי, על הנערה הנטושה.
"מה אתה קורא?" אני שואלת ומצביעה על הספר המונח לידו, על שולחן העץ שנשחק והתחיל להוציא שבבים קטנים ודוקרים.
"חלום ליל קיץ," אומר פול ומראה לי את הכריכה. "שייקספיר."
"נכון," אני ממלמלת כשאני נזכרת בכריכה במעומעם.
אני זוכרת את היום בו פול הקריא לי את המחזה בברור. זה היה פה, בפנימייה, הגשם דפק על החלון. הייתי בת 13 כשליפפתי בין אצבעותיי את הצמה הארוכה והעבה שלי וקראתי את המילים בשקיקה כשפול מביט בי בחיוך שבע רצון.
"אני זוכרת את המחזה," אני אומרת לבסוף ופול מחייך חיוך עייף וקם ממקומו כדי לארוז את שאר חפציו.
"הוא שלך," אומר פול ומגיש לי את הספר. אני מחייכת ולוקחת ברצון את הספר.
"תודה, פול."
הוא מעיף לעברי חיוך בעצלתיים וממשיך להכניס את הדפים העבים.
"אעזור לך," אני אומרת וקמה ממקומי כדי לעזור לידיו החלשות, אך הוא מנופף בידו בביטול.
"זה בסדר, אני רק קצת עייף," הוא ממלמל. "לא נרדמתי כמעט שבוע."
"קרה משהו, פול?" אני שואלת בדאגה כשהוא מחזיק בכיסא על מנת להתייצב ישר, אך גבו כפוף בצורה מוזרה שלא מתאימה לגופו הצר.
"ורוניקה, תבטיחי לי שתשמרי על עצמך," הוא פולט כבדרך אגב ואני מיד נרתעת ממנו. אז בגלל זה הכול?
"הכול בסדר איתי, פול," אני רוטנת. "יצאתי מהשרפה בריאה ושלמה."
"הפעם." לחישתו גורמת לעורי לסמור ולאלפי צמרמורות לעלות ולרדת בגווי כמו עמוד חשמל.
"למה אתה–" אך לפני שאני מספיקה להמשיך את המשפט, הצלצול קוטע את דברי ומודיע כי הפסקת הצהריים החלה.
אני צועדת אחרי פול כשהוא יוצא במהירות מן כיתת הספרות.
"ורוניקה!" נשמע קולו של דניאל, מהדהד מעל אלפי צעקותיהם של התלמידים הממלאים את המסדרונות העתיקים עם הטפט הישן. מבט מהוסס אחד לאחור – לעבר קולו של דניאל – גרם למבט השני קדימה כבר לא למצוא את פול שנעלם בין שלל התלמידים.