התעוררות – פרק 18

רוח קרה מצליפה מכל עבר, פוגעת וזורעת הרס. שערי מתפרע לכל עבר. נשר קורע את דממת הלילה בזינוק מן העצים האופפים עלטה כבדה. נשימותיי קופאות לנגד עיניי ונתלות באוויר, מתערבלות ונעלמות. אני צועדת בשביל ישר וצפוף אשר תחום בעצים שלא מגלים אודות המסתתר בהם.
אני לא רואה לאן אני הולכת. חושך כבד ממלא את אוויר הלילה הצונן ומרגיש כמעט מוחשי, מסתלסל בין האצבעות ונוגע קלות בעורפי.
לקול פסיעותיי מתלווים קולות צעידה, נחושים ובטוחים.
"תהרגו אותה!" נשמע קול מוכר עד כאב, אף שאני לא מצליחה לזהות אותו, הוא מכווץ את בטני, גורם לה להתהפך.
לפתע להקת נשרים מזנקים אלי מן העצים, קורעים ומשסעים את בשרי, נושכים אותי מכל עבר בזמן שאני צורחת ומשליחה את אגרופי באוויר בניסיון נואש להרחיק אותם ממני.
אחד מן הנשרים, נשר שחור וגדול עם נוצה לבנה בכנפו השמאלית, נועץ את מקורו הארוך והחד בעיני הימנית, מוצץ את לובן עיני בכאב חד ומייסר עד מוות, כאב שגורם לי לצרוח וליפול על האדמה הקשה של השביל.
יללת זאב קורעת את הלילה זרוע הכוכבים, גורמת לנשרים לסוג אחורה ולהתעופף בחזרה אל העצים בקולות התרסה. אך זה כבר מאוחר מדי, גופי מדמם וחבול ואני עיוורת בעין אחת.
אני קמה בקפיצה. כולי מיוזעת, רואה בשתי העיניים. עוד קולות של יללות נשמעות מרחוק.
אני נזכרת בדבריו של רוי. ירח מלא. לילה בלי שינה. מענה.
תודה רבה, תת-מודע.
אני קמה ממיטתי, מוסיפה לשמוע עוד כמה יללות. אמנדה ישנה בצורה לא נוחה על מיטתה, כאילו קולות היללות לא נוגעים אליה.
אני יוצאת אל המקלחות, חוטפת את המגבת שלי בדרך החוצה בהיסח דעת. אני דוחפת את דלת המקלחות, מסתכלת על הבבואה שלי שמשתקפת אלי מהמראות הגדולות של המקלחות וצרחה נפלטת מפי.

לורן חובשת את כפות ידיי המדממות. כפות רגלי – הצורבות מכאב – שחוקות ומכוסות דם קרוש. היא מנקה בעדינות את החתכים השטוחים בזרועותיי. עדיין לא הצלחתי לענות לה על השאלות; איך זה קרה? עשית את זה לעצמך? הדם הזה שייך רק לך?
תמונות מזעזעות של הבבואה שלי חוזרות ומופיעות במוחי; תמונה שלי חבולה ופצועה, כאילו לקחתי משהו מהחלום הזה, את החתכים שנעשו על ידי מקורם של הנשרים האימתניים.
למזלי, שום דבר רע לא קרה לעיני הימנית פרט לנגיעות אדמדמות בלובן עיני.
כשלורן מסיימת לחבוש את כפות ידי, היא מביטה בי בנחת. "מה קרה, ורוניקה?"
אני מתחילה לספר לה הכול; על הסיוט הראשון שחלמתי כאן בפנימיית מיסט בו חיה גדולה הצילה אותי, על מה שרוי אמר לי ועל הסיוט האחרון שהוספתי לחלום.
כשאני מסיימת אני לוקחת שאיפה גדולה ומביטה בה. כשהיא מהדקת את שפתייה אני משחררת נשיפה ארוכה.
"מה את אומרת?" אני שואלת, רוצה לקבל תשובות, גם אם הן נוראיות.
"זה… כל כל נדיר," היא לוחשת, משפילה את מבטה ועיניה מתרוצצות אנה ואנה. "רק מישהו בעל כוחות חזקים מסוגל להשתלט על חלומות של מישהו ולגרום להם להפוך להיות מוחשיים ופיזיים."
"אז מה זה אומר בעצם?" אני לובשת את חולצת הפיג'מה שלי, מכסה את החזייה שלי, "אני יכולה למות מזה?"
"לא," היא עונה מהר, מהר מדי. פחד נשקף מעיניה. "כמו שאת תיארת לי, בסיוט הזה בעצם נפצעת קשה יותר ופה זה רק כמה פצעים שטוחים."
אני מהנהנת. "זה מישהו שאני מכירה?"
"לא בהכרח," לורן אומרת ומתיישבת באנחה על כיסא משרדה החורק. "זה יכול להיות גם על-טבעי שסתם אוהב להשתעשע."
"אז אני יכולה להיות בעצם קורבן?"
היא מביטה בי כמה רגעים לפני שהיא מהנהנת. אני כבר לא יודעת מה גרוע יותר; שיש מישהו שאני מכירה ורוצה לגרום למותי או שיש מישהו סדיסטי שאני לא מכירה שאוהב להשתעשע על חשבון כאב של אחרים.

אני יוצאת מהמרפאה של לורן, שנמצאת היכן שהחזיקו אותי. אני חוצה את הדשא הלח מטל הלילה, שומעת עוד יללות.
ראשי עדיין מבולבל, מחפש נואשות אחר תשובה.
אני עומדת במפתן הפנימייה, מנסה להסדיר את נשימותיי, לשכוח את שני החתכים המשורטטים על רקתי והלחי שלי שצורבים בכל פעם שאני מרימה את גבותיי.
"ורוניקה?"
אני מסתובבת אחורה. סם עומד שם. פניו מתעוותות במעט וידיו רועדות ללא שליטה.
"מה קרה לך?" הוא שואל בקושי כשהוא מביט בפני. "מישהו פגע בך?"
אני מנידה בראשי. "זה שום דבר."
לפתע הוא מתחיל להתנשם במהירות כמעט לא אופיינית, חזהו עולה ויורד כאילו רץ מרתון לפני כמה שניות ספורות.
"מצטער, ח-חייב ללכת," הוא אומר מבין שיניו החשוקות. הוא מתחיל לרוץ, מוחץ בחוסר רחמים תחת נעליו את הדשא הירוק, ואז קופץ ונוחת כנמר יפה ופראי. פרוותו בגוון צהוב מנומר בכתמים שחורים טבעתיים.
"וואו," אני נושפת.
הוא מעיף לעברי מבט שמשתק אותי במקומי; עיניו עדיין ירוקות, מביטות בי במבט מתנצל, אך חייתי.
הוא מתכופף, בוחן את השטח כאילו טרפו ואז מזנק אל היער ביעף כששם מחכה לו להקתו. מבטי מצטלב עם מבטה של נמרה לבנה. עיניה משדרות כעס וזעם ואז היא מסתלקת משם עם שאר הלהקה.
אני נכנסת לטרקלין הפנימייה, נשענת על הקיר ומתנשפת. זה לא קרה עכשיו. סם, שיהיה כל כך אנושי לשנייה, דאג להזכיר לי עד כמה הוא לא אנושי, עד כמה המקום הזה לא אנושי, עד כמה אני לא אנושית ועד כמה אני שייכת לכאן.