התעוררות – פרק 15

בטני מתהפכת בקרבי. אני יוצאת מהמועדון. הכול הופך להיות מטושטש ומעורפל, בעיקר חיי שהיו מדומים ונמצאים עמוק בתוך השקר.
מילותיו של דניאל – בהודעה שהוא כתב לי – עדיין מהדהדות במוחי בהד חסר רחמים ומורט עצבים.
קולות קריאות נשמעים מהמסדרון ואני מסתובבת, רואה את לוק והלהקה שלו.
אני משפילה את מבטי, לא רוצה שהוא יראה את עיניי המכוסות בשכבת דמעות מציפות העומדות לעלות על גדותיהן ולזנק החוצה.
אך הם רק עוברים ולא מביטים אפילו לרגע אלי, למזלי.
את כזאת חלשה, ורוניקה, אני מקטינה את עצמי.
אני מסתובבת אחורה במטרה להגיע לחדרי, למצוא אותו ריק ופשוט לפרוק הכול בהרס או בכי חרישי, אך אני מתנגשת בנער מהשכבות הגדולות יותר והדמעות כבר מציפות אותי מבפנים ואני בוכה, נשברת.
"הכול בסדר?" הוא שואל, מפתע לגמרי.
אני רצה משם. לא נותנת לו לצחוק על החולשה שלי, על כך שזרקו אותי לכאן ואני החריגה, הלא שייכת.
לבסוף אני מגיעה אל השביל המוביל אל שדה הזומבים. אני צועדת לשם.
"קדימה," אני צועקת. קולי מיד נבלע בשדרת העצים שבשולי השביל. "תאכלו אותי, אני מאוד טעימה!"
אך הנהמות העצבניות לא נשמעות, במקום זה נשמע גיחוך מלא עליצות.
אני מסתובבת ועיניי פוגשות את עיניו במין זעזוע בעמוד השדרה. הוא נשען על העץ כשידיו בתוך כיסי מכנס הג'ינס השחור שלו ושערו השחור פרוע.
"אתה עוקב אחרי, זאב?" אני שואלת בצמצום עיניים.
"אל תחמיאי לעצמך יותר מדי, מתעוררת," הוא אומר וכל שעשוע נמחק מפניו באותה מהירות בה הוא הופיע. "מה את עושה כאן?"
"סתם עומדת לי בשדה זומבים," אני עונה. הוא צוחק, חזהו רוטט, אך כשהוא רואה שאני רצינית הוא מרצין גם.
"טוב אם את רוצה להיאכל על ידי זומבים רקובים," הוא נעמד על רגליו בכזאת קלילות, "אז שעת חצות היא השעה שלך."
הוא הולך אל השביל ונעלם מאחורי שדרת העצים.
"לך לעזאזל," אני לוחשת.
"שמעתי את זה!" הוא צועק ואני מניחה שהוא ניחן בשמיעה חדה של זאבים.
אני חוצה את שדה הזומבים, נכנסת עמוק יותר ליער. מרחוק נשמע קול מים ניתצים הזורמים במורד מפל כלשהו, אני מתקרבת יותר כשאני שומעת את רעש המים מקרוב יותר.
אחרי חצי שעה בערך של הליכה אני פורצת דרך סבך ענפים וקוצים שנתקעו באכזריות בשערי ונתלו על בגדי. עכשיו המים נשמעים ברעש רם ונראים לעין.
נשימתי נעתקת למראה היפיפה של קרחת היער הקטנה הזו אותה תוחמים עצים רעננים בצבעים עזים כנראה בגלל מקור המים השופע.
השמש מבליחה בין ענפי העצים הצפופים והמים נוצצים ומקרינים את שלל הצבעים. ציפור אחת מצייצת במלוא גרונה וזה מיד הופך למנגינה עליזה של כמה ציפורים ביחד.
אני יושבת בקצה האגם, כשאצבעותיי מרפרפות על פני המים הקרירים. ההודעה של דניאל שוב מהדהדת בראשי. אני כבר זוכרת אותה בעל פה.

'ורוניקה,
אני יודע שאת כועסת עלי ובטח מה שעשיתי זה חלק מהסיבות לעזיבתך.
אני מצטער, אני רק רוצה לדבר איתך על זה, אני עדיין אוהב אותך, ורוניקה.
קלודין אמרה לי שעזבת לפנימייה אחרת, אך היא לא מוכנה להגיד לי איזו ואיפה היא בדיוק נמצאת.
בבקשה תעני לי.
דניאל.'

עדיין לא השבתי לו על ההודעה. עדיין אני לא יודעת אם אני מתכוונת בכלל להשיב לו. אני יודעת שזאת אולי הדרך היחידה שלי לחזור הביתה, אבל אני עדיין כועסת עליו ובכלל, מה אני הולכת להגיד לו?
'היי, דניאל, תקשיב אני עדיין שונאת אותך ואת הזונה שהייתה איתך, אבל אני צריכה את העזרה שלך. אני תקועה בעולם משונה עם זאבים וזומבים בבקשה תבוא לחלץ אותי.'
זה נשמע גרוע ולא משנה איך מנסים לנסח את זה. המציאות הזאת גרועה והיא מעוותת דברים, גורמת להם להפוך להיות משונים ולא מציאותיים.
דעתי מוסחת כאשר ציפור אפרפרה נחה בדממה מולי, כשהיא צועדת על העלים היבשים הם משמיעים קול התפצחות חרישי הדומה לקול גחלים רוחשות.
אני עוצמת את עיניי. לוקחת שאיפה ארוכה לריאותיי ונושפת החוצה. המקום הזה כל כך… קסום. שלו בצורה משונה, כאילו חלקת האדמה הזאת היא החלקה הכי שפויה במקום הזה. בחלקה הזאת אין כוחות-על או מתעוררים, או אפילו הרגשה של זמן, המקום הזה אינו נוגע אל העולם שמעבר ליער.
יהיה טעות לספר למישהו על המקום הזה. זה יהיה המקום שלי. ששייך לי.